|
||||
|
||||
מצחיק ששנינו כתבנו primum non nocere כנימוק לשני צעדים הפוכים. אנחנו כנראה מסכימים שהמצב הקיים הוא גרוע, ומוצעת רפורמה שאולי תשפר אותו ואולי תזיק עוד יותר (ואולי תשאיר את המצב גרוע באותה מידה רק באופן אחר). אתה אומר, מטעמי primum non nocere, לא לשנות; אני אומר, מטעמי primum non nocere, לשנות לכיוון פסיבי יותר מהמצב הקיים, כי המצב הקיים הוא כבר nocere. |
|
||||
|
||||
אני לא מתנגד לכל שינוי. השינוי הספציפי שמוצע ברפורמה האחרונה מרתיע אותי. אני חושב כמה מעט נדרש מהתלמידים לדעת בדרישות הסף לבחינות הבגרות השונות. אני חושש שהחלפת הבחינות בעבודות תגדיל עוד יותר את בסיס הבערות שעליו נבנות העבודות האלו. יתכן שאני מגזים מאד וכפי שכתבת, השינוי לא יהיה כל כך משמעותי לרעה. בכללי, אני שמרני. אני חושב שהמערכת סובלת בין יתר גם מעודף שינויים כל הזמן. הבסיס צריך להיות קבוע וכל שינוי צריך לעבור סף בחינה של האם היא נחוצה, האם היא מועילה ומה נזקיה. |
|
||||
|
||||
אין לי מחלוקת עם שום דבר שאתה כותב, אני רק מבקש ממך לשקול, לצורך הערכת המצב הנוכחי, לאו דווקא כמה מעט נדרש מהתלמידים לדעת כדרישות הסף לבחינות הבגרות, אלא כמה עוד יותר מעט הם זוכרים מזה שנה-שנתיים-חמש אחר כך. הרי זה מה שאנחנו רוצים, בפרט למטרה של חיים משותפים. עוד משהו לשקול - מעבר לשאלה אם לשנות מעט או הרבה, לעתים קרובות או רחוקות, יש מקום לעשות שינויים באופן ניסויי, עם פיילוטים ותוצאות מדידות. במקרה של רפורמה בלימודים הומניסטיים, משהו שעקרונית קל לעשות הוא קבוצת ניסוי גדולה של בתי ספר שיעשו (למשל) עבודות במקום בחינות בגרות), ואחרי 3 שנים (נניח) מדגם גדול משתי הקבוצות יעבור מבחן ידע - אם מסכימים שידע כעבור 3 שנים הוא משהו שחשוב לנו לשפר (או לא לדרדר). עקרונית קל לעשות, מעשית זה דורש לפרוש את הרפורמה על-פני כמה שנים, ובינתיים מתחלפים שלושה שרים. |
|
||||
|
||||
אני רוצה קצת לאתגר את הטיעון הכה מקובל "כמה עוד יותר מעט הם זוכרים מזה שנה-שנתיים-חמש אחר כך". אני רוצה לטעון להפך - בכל נושא שאדם לומד כמה חודשים1, גם כעבור עשור, כמות המידע שיש לו בנושא גדולה משמעותית יחסית לאדם שלא נתקל בנושא הזה. ויתירה מזו - אם אותו אדם ירצה קצת להתעניין *שוב* בנושא, יהיה לו הרבה יותר קל מאשר למי שלא נתקל בזה לעולם. גם אם אתה זוכר בסוף מושגים מאד כלליים, זה עדיין נותן לך 'מפה פנימית' משמעותית, גם אם ברזולוציה נמוכה ועם ידע מעורפל ולא מדויק ומפורט. 1 כתבי שייקספיר, תקופת הרנסנס, טרגדיות יווניות, המהפכה הצרפתית, בחר כרצונך |
|
||||
|
||||
זה טריביאלי שאדם שלמד נושא מסוים כמה חודשים יהיה לו יתרון (מסוים) בנושא על אדם שלא למד את הנושא מספר חודשים. אבל למה יש כאן הנחה סמויה שבמסגרת בה יש בחינת בגרות בנושא מסוים התוצאה היא למידה של מספר חודשים של הנושא, אבל במסגרת בה אין בחינת בגרות (אלא כלי פדגוגי אחר כמו הגשת עבודות, למשל) התוצאה היא שהחומר לא ילמד? איזה בסיס אוביקטיבי יש לנו לסנטימנט הזה שבחינות בגרות הן כלי פדגוגי מוצלח יותר מכלים אחרים? את מבחן הבגרות שלי1 בהיסטוריה עברתי בהצלחה (לא 100, אבל בציון טוב) אחרי הברזות כל השנה כמעט מכל השיעורים (לא היתה לי אפילו מחברת), הגעה רק לבוחן כזה או אחר וכניסה לספרינט שינון ישירות מספרי הלימוד בשלושת הימים (והלילות) האחרונים לפני הבחינה. ילד עם הרגלי קריאה ויכולות לשנן חומר, ממש לא צריך לשקוע ולהעמיק חודשים בחומר הנלמד כדי לעבור מבחן בגרות ברוב המקצועות ההומניים. אני לא רואה איזה יתרון פדגוגי גדול יש למבחן בגרות על פני הגשת עבודות, חובת השתתפות בשיעורים, שיעורי בית, הכנת הרצאה לכיתה, מבחנים בעל פה, בוחן פתע בנושא או כל שיטה פדגוגית אחרת. ________________ 1 אנקדוטה. נכון. אבל אני לא חושב שאני מקרה מיוחד. להתעלם מהמורים ומהלימודים רוב השנה ואז לחרוש כמו מטורף ימים ספורים לפני הבחינה זה לא משהו שאני המצאתי. במקצועות ריאליים שדורשים הבנה וטכניקה הבנויה ברבדים ודברים שמבוססים על דברים בהדרגה, כמו מתמטיקה, השיטה הזאת לא עובדת (אין מנוס מלבנות מיומנות ותרגול לאורך זמן), אבל במקצועות הומניים עם יכולות חירטוט מינימליות אפשר לדחוס חומר למוח ב-brute force ולהקיא את כל זה במהלך הבחינה על הנייר. |
|
||||
|
||||
בעולם אוטופי אין יתרון פדגוגי גדול לקיומה של בחינת הבגרות על שאר הדברים שציינת. (רוב הכלים שציינת נהוגים ממילא גם כחלק מהכנה לבגרות, וביתר שאת, אז זה לא ממש זה מול זה). בעולם שלנו, שבו אנשים - מורים ותלמידים כאחד - פועלים על פי תמרוץ ומחלקים את זמנם ומשאביהם על פי המקל והגזר, הציון והתגמול שעומדים מאחורי כל נושא, בעולם הזה מקצוע שלא יכלל בבגרות יצומק וידולדל גם על ידי המורים המלמדים וגם על ידי הלומדות והלומדים. ז''א שגם השימוש בכלים שהצעת ידולדל ויוקטן משמעותית. |
|
||||
|
||||
אז הבעיה היא השיטה בה בתי ספר נמדדים (ומודדים את עצמם) על פי ההצלחה של תלמידיהם בבגרויות. הצלחת לשכנע אותי שצריך לבטל גם את בחינות הבגרות במקצועות הריאליים 🤪1. ________________ 1 סתם נו. דיסקליימר: תמיד היתה לי בחילה ממערכת החינוך הישראלית ולכן הילדים שלי לא במערכת החינוך (חינוך ביתי)2. לכן יש לי ניתוק רגשי מסוים מהנושא / מידה לא מבוטלת של חוסר אכפתיות לאם כן או לא יעשו רפורמה כזאת או אחרת במערכת החינוך. 2 פרט משעשע - בקהילות החינוך הביתי אנחנו קוראים לכם ולילדים שלכם ״מוגלגים״. |
|
||||
|
||||
1 קצת התנשאות עוד לא הרגה אף אחד, אם זה עושה לכם נעים בלב, סבבה32. 2 אני תוהה מי משלם את מחיר הקרבת שעות העבודה (שלא לומר חלקי משרה ניכרים) בשביל החינוך הביתי. תן לי לנחש - בדרך כלל האמהות. כמה נוח.4 3 זה מה שאתם מלמדים את הילדים בבית?4 4 גם לנו מגיע להתנשא :) |
|
||||
|
||||
3 היה סתם הקנטה (כנראה מיותרת), אבל לגבי 2 - מהחינוך הביתי שאני רואה סביבי (דוגמאות בודדות, כצפוי), חינוך ביתי גוזר במקרים רבים (או אולי אני הופך סיבה ומסובב?) חלוקת תפקידים מאד לא שיוויונית בין ההורים, ועם ההטיות הידועות. מיותר לציין שזו כמובן בחירה אישית של כל משפחה והכל בסדר, אבל זה רק מדגיש את זה שחינוך ביתי, ולו משיקולים כלכליים גרידא, לא יכול להיות פתרון מערכתי לבעיות (אתגרי?) מערכת החינוך, והוא יישאר חלקם של יחידי סגולה שרוצים ויכולים לעמוד במשאבים הרבים שהוא דורש. |
|
||||
|
||||
ברור ואין ספק. חינוך ביתי *לא* יכול להיות פתרון מערכתי. כל הרעיון שלו הוא שהוא פתרון אישי לאלו שמאסו במערכות הקיימות. ואכן שורש העניין הוא ה*יכולים*. לרוב המוחלט של האוכלוסיה אין זמן ומשאבים להרפתקה הזאת. ה-״נו באמת״ היה קשור לרמיזה שחינוך ביתי הוא כביכול תנועה אנטי פמיניסטית. הבלים. |
|
||||
|
||||
כמובן שהוא לא תנועה אנטי-פמיניסטית. בשביל להיות כזה, צריך שתהיה לו כוונה כזו, ואין שום סיבה שזה המצב. אלא מאי - גם הקורונה אינה אנטי-פמיניסטית, אבל כבר יש מחקרים שמראים שמי שהקריירה שלו נפגעה ביותר מהסגרים והעבודה מהבית כשמסגרות החינוך סגורות, אלו אמהות לילדים קטנים. |
|
||||
|
||||
שוב - בלבול בין סיבה למסובב. שוק העבודה צריך לתת יותר הזדמנויות לגברים1 לעבוד מהבית ולעבוד פחות שעות. זה לא אלו שבוחרים בחינוך ביתי שמשפיעים לרעה על אי שיוויון בין המינים, זאת המערכת וחוסר השיוויון שבשוק העבודה שמפריעים לאנשים שמחליטים לבחור בשיטת החינוך הביתי ויוצרים את העיוותים האלה. ________________ 1 בדיוק לפני חמש דקות קיבלתי טלפון מפתיע עם הצעת עבודה מפתה עם תוספת משמעותית בשכר ותנאים די מטורפים (והתנאים הקיימים שיש לי לא רעים). משום שהיתה גם דרישה חסרת גמישות (וחסרת כל הגיון) להגיע שלושה ימים בשבוע למשרד, עניתי להם בנימוס שתודה אבל לא תודה. משפחה קודם וצרכי ה-״Company store״ אחר כך. ההפסד כולו שלהם. |
|
||||
|
||||
1 אם כבר מדברים על זה (תרגיש חופשי לא לענות אם לא מתאים) - כבר בטלפון הראשון מדברים על שכר ותנאים נלווים? זה לא קורה אחרי כמה ראיונות ואז הצעת עבודה?2 2 שואל בשביל חבר. |
|
||||
|
||||
כשאתה כבר עובד ומגיעים אליך למרות שאתה לא מחפש עבודה, חוקי המשחק מול Head hunters הוא עם דינאמיקה שונה. השיחה (לא תמיד, אבל לפעמים) מתחילה מהתנאים שמציעים לך וממשיכים משם. |
|
||||
|
||||
אני מוכן לקבל את זה. מצד שני, כשהלימודים משניאים את הנושא על התלמיד - ותסכים איתי שזה מקרה נפוץ - הסיכוי שהוא ירצה להתעניין שוב בנושא יורד דרסטית. |
|
||||
|
||||
קשה לי להאמין שהרבה תלמידי תיכון הפסיקו לקרוא ספרים בגלל הבגרות בספרות. לגבי מי שלא קרא הרבה גם לפני (והיום יש הרבה כאלה, על פי החוויה שלי) - אז לפחות הרחבת את השכלתו בספרות קנונית מקומית וגלובלית, והעשרת אותו. ולי גם קל להאמין שלפחות עבור חלק, החשיפה לספרים מתחומים שונים בכל פיתתה אותו להרחיב את מעגל הקריאה שלו לעוד משהו שלא הכיר לפני כן - אם זה שייקספיר, או ספרות עברית, או שירה, או מחזות יווניים, לא משנה. אפילו לגבי - שאני מניח שמספר הספרים שקראתי עד התיכון הוא 4 ספרתי לא נמוך - נחשפתי גם לספרים שלא הייתי קורא אחרת. |
|
||||
|
||||
"אפילו לגבי" - אני לא חושב שאתה אני או רוב האיילים נופלים תחת "אפילו". דווקא בגלל שקראנו הרבה ספרים עד התיכון, היינו (בהכללה) קצת יותר פתוחים לקבל את מה שלימודי הספרות הציעו לנו. ועדיין, אם להעיד על עצמי, למרות שבתיכון שאבתי הנאת-מה מדוסטוייבסקי ועגנון (משייקספיר לא, אגב), לא "העזתי" להציץ בהם מאז1 (סקר אד הוק: ישוויץ להלן מי שקרא בהם אחרי התיכון). אני באמת מנחש כמוך שמי שקורא ספרים עד שלב X בבית ספר, בדרך כלל לא יפסיק לקרוא בגלל לימודי הספרות בשלב X. אבל אני מכיר אנשים שלא קראו בתיכון ושנאו לימודי ספרות, ודווקא בחייהם הבוגרים מתישהו התחילו או חזרו לקרוא (אכן, לא דוסטוייבסקי, עגנון ואבן-גבירול). לאותם אנשים, אני חושב שלימודי הספרות בתיכון תרמו אפס ליכולת שלהם לנות מספרים כבוגרים, ודי סביר שדחו את השלב שבו הם החלו (שוב) לקרוא. בדומה לכך, אני מנחש שיש לא מעטים שלימודי התיכון דחו לאינסוף את השלב שבו הם חזרו לקרוא. בכל מקרה, אני חושב שקריאת ספרים כמבוגרים היא תחביב של מיעוט. יש לבית הספר מה לעשות כדי לעזור לו, אבל אני חושב שזה בערך ההפך מאיך שנראים לימודי ספרות בבית הספר (לפחות כפי שהיו בזמני). מה שאני חושב שיכול לעזור הוא פשוט קריאה משותפת בכיתה, ושיחה על זה, בלי בחינות, עבודות, בג"צ ובצלם (אולי משימה של קריאה נוספת בבית, כתלות באם זה יכול לקרות בלי בחינה). במתכונת כזו, אני אפילו לא מתנגד שזה יהיה חובה (לבגרות, או אפילו בלי בגרות אבל כחלק מחוק חינוך חובה). בלי תיאוריות ומדע של הספרות. וגם, בצער-מה, להתמקד בספרים שגם מבוגרים בסביבה הרלוונטית של התלמידים קוראים מרצונם החופשי - כלומר, ספרות יפה-פופולרית. להיפרד מדוסטוייבסקי, עגנון ואבן-גבירול, כי זה פשוט אבוד, ומזיק. הצער שלי הוא בגלל שאם הצעתי היתה מתקבלת אז אני לא הייתי זוכה לחשיפה המעטה להם שזכיתי לה. אבל במחשבה נוספת, אפילו לי החשיפה הזו לא באמת נתנה הרבה. זה בנוגע לספרות. בערך אותו דבר היסטוריה: פשוט לקרוא בכיתה (ובבית אם אפשר) ספרות עיון פופולרית בהיסטוריה, ולשוחח עליה. ואם כבר, אפשר לבחור ספרות עיון פופולרית בתחומי הומניסטיקה אחרם ושונים (תנ"ך, פילוסופיה, סוציולוגיה, גיאוגרפיה, דת, כלכלה, ולמה לא גם פיזיקה ומתמטיקה) - בעצם לבחור לפי ספר העיון ולא לפי הדיסציפלינה. 1 את "אנה קארנינה" שלא למדתי בתיכון קראתי כבוגר. |
|
||||
|
||||
למיטב ידיעתי1, שייקספיר חי מהכתיבה שלו. ז"א פעם לא רק שלא הכריחו אנשים לקרוא את שייקספיר, אלא שהם בחרו לשלם מכספם לראות הצגה ששייקספיר כתב, ולא רק זה, אלה שהם חשבו שזה כל כך טוב שצריך להמשיך להראות את זה לדורות הבאים. מזה אני חושב שאפשר להסיק ש(א)חלק גדול ממה שנקרא "ספרות יפה" הוא בעצם ספרות פופולרית של הדורות הקודמים, (ב)קריאה היא לא המדיום היחיד בו אפשר לצרוך ספרות2 ו(ג)אולי בלי כפיה אנשים יצרכו יותר ספרות יפה? 1 שאני מודה שהיא מסתמכת בעיקר על זה וכמה מאמרים בוויקיפדיה. 2 ולמיטב ידיעתי, חלק גדול מהאנשים שקריאה היא לא תחביבם כן צופים בסרטים, סרטונים או סדרות, מה שאומר, אם אני לא טועה, שרוב האוכלוסיה צורך ספרות באופן כל שהוא. |
|
||||
|
||||
אני די מסכים עם הכל, ולא בטוח אם אתה חולק עלי ובמה. אלא אם כן בזה שמה שאני כן מציע כחובה - שלהבנתי זה פחות ממה שכמעט כל מי שהתבטא כאן מציע - גם הוא יותר מדי. אני לא בטוח שאני חולק גם על הטענה הזו, הצעתי את זה יותר בתור ''אם כבר להכריח משהו, אז את זה''. אבל אני צריך עוד לחשוב על זה כדי לגבש דעה. |
|
||||
|
||||
זאת רק היתה הערת אגב. |
|
||||
|
||||
אני המשכתי לקרוא עגנון אחרי שנות בית הספר (ולמעשה קניתי את רוב כתביו, חבל שהוא לא כותב יותר...) ואני עדיין נהנה לפעמים לקרוא בו שוב, אבל החטא ועונשו מהתיכון הספיק לי בינתיים במדף הרומן הרוסי (אמן ומרגריטה נחשב גם?). אני כן קראתי הרבה קלאסיקות ישנות, אבל בעיקר של סופרים בריטים (דפו, סוויפט, דיקנס) ואמריקאים (מלוויל, הות'ורן, פיצג'רלד). |
|
||||
|
||||
אני קראתי את ''המהמר'' לפני כמה שנים, וזאת למרות שלא התפעלתי כלל מ''החטא ועונשו''. לעומת זאת מעיין, אם כי לא לעתים תכופות, בספר השירים של ביאליק וממשיך להתפעל. |
|
||||
|
||||
אני קראתי המון כילד אבל בשלב מסוים הפסקתי. לימודי הספרות בתיכון חשפו אותי למגוון ספרים שלא הסתכלתי עליהם. למיזב זכרוני זה נכון גם לכמה אחרים מבני כיתתי. (בלימודי הספרות קראנו את היצירות. אבל כבר החלו להופיע סיכומים). אבל מבחינת העומק הספרוית: גם סדרות טלוויזיוניות שונות (לא הרוב, אבל יש) מגיעות לרמה של יצירות מופת ספרותיות. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |