|
||||
|
||||
ניצה, אל תזלזלי ביהדות, היא לא מתה לפני אלפיים שנה, היא רק נולדה אז ובמשך כל הזמן הזה השתנו פניה ובעיקר השתנתה הטרימנולוגיה. להלן ציטוט אחד מבין אלפי אפשריים: "צמצום כל החית הקדושה שבתוך כל מתגשמים נקרא גלות השכינה, כי הצמצום הוא גלות להשוכן בתוכם, ולהיות שישראל עלה במחשבה תחילה והכל נברא בשבילם... יש לאל ידם להעלות השכינה מעלה מעלה או להורידה ח"ו מטה מטה ע"י עסקיהם, שכל מקום שגלה ישראל שכינה עמהם" (ר' מנחם מויטבסק, פרי הארץ י"ד) כמו כן אני מציע לך לעיין בכתבי: המגיד ממזריט"ש, הבע"ש, רר"ח מאמדור, ר נחום מטשרנוביל, ר נחמן מברסלב, ר נתן, ר ישראל, ר' אהרון מקארלין, ר' זלמן שניאור מלאדי ואפילו בכתבי המפרשים המודרניים יותר כגון מרטין בובר. כל אלה ועוד פיתחו את הבנת היהדות ואת הספרות היהודית. כולם מדברים על ציון,אך לא על זאת שמגיעה עד הפרת והאחידקל אלא על ציון הגדולה יותר, הפנימית. |
|
||||
|
||||
היהדות לא מתה לפני אלפיים שנה וגם לא נולדה אז. אז רק החלה הגלות, שגרמה ליהדות להרחיב אספקטים מסויימים בתוכה ו''להרדים'' אחרים. ברור שהמצב הגלותי אינו אידאלי לפי היהדות והוא נחשב כ''עונש''. אמנם זה מצב שהיהדות למדה לחיות אתו ולהפיק ממנו הרבה מאוד, הרי אל הגלות יצאנו עם התנ''ך ועוד ששה סידרי משנה, וחזרנו ממנה ברכוש גדול. אבל לאורך כל הגלות היהדות הסתכלה על המצב כאל מצב של ''בדיעבד'' ולא ''לכתחילה''. ''השכינה'' היא מושג בקבלה ויש הרבה ללמוד על משמעותו, מכל מקום, ודאי שהמושג ''שכינתא בגלותא'' (כמובא בזוהר בבראשית דף כח ע''א, ובעוד מקומות רבים) מבטא את המצב הרע שבגלות ולא אידאליזציה של מצב זה. עצם מושג ''גלות השכינה'' אומר שיש מקום בו השכינה אינה בגלות והוא ארץ ישראל והר הבית, שעליו נאמר ש''שכינה לא זזה ממנו''(מדרש רבה שמות פרשה ב, ועוד מקומות). לומר שהיהדות היא לא טריטוריאלית על סמך אמירות חסידיות (יפות, אמיתיות, ועמוקות מאוד) המאירות פן מסויים השייך לצד הרוחני והקבלי של ההבנה היהודית, וודאי שאין משמעותן שאין ליהדות צורך בארץ ישראל, זוהי הסתכלות חלקית שנובעת בעקר מבורות וממגמתיות בהבנה של החומר. |
|
||||
|
||||
לא היהדות היא שיצרה את הריבונות הלאומית בארץ. כל מה שהיהדות דורשת ממנו במישור המעשי (אם בכלל) היא עליית רבנים לארץ והפיכתה ע''י כך למרכז רוחני של מילוי מצוות. |
|
||||
|
||||
אולי כדאי שלפני שתאשימי אותי בבורות תלמדי גם את. זה נכון שאני לא איזה גאון מוילנה ואפילו לא מפתח תקוה, אבל באמת, "השכינה אינה בגלות בארץ ישראל"? הרי השכניה כלל לא יכולה לצאת לגלות. אין אפשרות לצמצם את השכינה לטריטוריה כלשהי, לא ישראל, לא אסיה, לא כדור הארץ ולא למערכת השמש. השכינה מתפשטת בתהליך קבוע ובלתי ניתן להחזרה, היא מעולם לא צומצמה למקום ספציפי ולעולם לא יוכלו לשוב ולצמצם אותה בחזרה. ובכך יש הרבה יותר מ"סתם" אמרות חסידים... את צודקת בקשר למגמתיות שלי בחומר, אך מה עם זאת שלך? ישנם מאות אלפי יהודים שחיים ולומדים על פי המגמתיות שלי ואלפים על פי שלך. נכון, היהדותית מבחינתי היא דת ולא פוליטיקה, רוחניות ולא כוחנות, היא לא נכונה יותר או טועה יותר היא פשוט כזאת. אני יודע שישנם ציונים רבים שביקשו, בשל סיבות רבות, ל'סדר' את היהדות עם הציונות. דווקא מתוך אותם חסידים אנטי טריטוריאלים יצאו אותם ציוניים דתיים ואת אחד מהם אני מעריך מאד בכל זאת- הרב קוק. אך גם רק בהקשרים הרוחניים. אני חושב שהציונות הדתית היא דת לגיטימית אך היא פיתחה דמיון ברור לנצרות ולאיסלם ולעניות דעתי, איבדה בכך את אותו ייחוד קסום שאיחד אותנו באמת, כיהודים חסרי טריטוריה באירופה ובכלל כעם. בכך אשמים במידה לא קטנה הציונים ואשמה מדינת ישראל. |
|
||||
|
||||
המושג "שכינתא בגלותא" הוא מושג שכיח בקבלה ובמדרשי חז"ל כך שבהחלט ניתן לומר שכינה בגלות. אמנם נכון שהמושג שכינה הוא מושג קבלי והגדרתו מצריכה דיון עמוק, ולפיכך גם מה שאתה אומר לגבי חוסר מוגבלותו הטריטוריאלית של האל, שהשכינה היא אחת ההתיחסויות אליו, נכון, וגם מה שאני אומרת נכון. הנקודה העיקרית שרציתי להעלות כאן היא, שזה לא נכון להסיק מאימרות לגבי השכינה או האל בכלל, את הטריטוריאליות או אי הטריטוריאליות של היהדות. כדי ללמוד על האספקט הזה של היהדות צריך ללמוד תנ"ך ופרשנים, ש"ס, ופוסקים, ורמב"ם ושולחן ערוך וקבלה וחסידות.. בקיצור את כל המרכיבים הרבים של מה שנקרא יהדות. מידיעותי הדלות בסיפרות שציינתי לעיל, ומדעתם של כאלה שמכירים את הסיפרות הנ"ל באופן עמוק, נראה לי שהטענה שהיהדות אינה טריטוריאלית מופרכת לגמרי. גם הטענה שהאיסלם והנצרות קשורים לטריטוריה והיהדות (הלא ציונית) לא, היא לכל הפחות משונה. עד כמה שידיעתי מגעת לאסלם ולנצרות יש "מקומות קדושים" אולם הם בודאי אינם שייכים רק לארץ יחודית אחת, אלא להיפך, רוצים להתפשט בכל העולם. ודוקא היהדות קשורה לכל אורכה ורוחבה בארץ ישראל בלבד. והמצב האידאלי מבחינתה הוא "קיבוץ הגלויות" ואסוף כל היהודים לארץ ישראל, ה"לא ציוניים" רק מחכים למשיח. ה"ייחוד הקסום שאיחד אותנו באמת, כיהודים חסרי טריטוריה" הזה הביאנו עדי אושוויץ... אגב, גם בעיני היהודים עצמם מצבם הגלותי היה מאוס כפי שכתב הגאון מוילנא בפירושו ל"סיפרא דצניעותא" על זמנו: "לא נותר מאתנו אלא תרוד רקב" |
|
||||
|
||||
ציטוטים מהמקורות יש הרבה, אבל לכשעצמם הם לא מוכיחים דבר. הם לעיתים קרובות סותרים האחד את השני, ומבטאים גישות שונות ביהדות. מבחינה תאולוגית, העם היהודי קדם לארץ ישראל. הארץ תלויה בעם (לא כיחידה גאוגרפית כמובן, אלא כדבר בעל משמעות דתית), ולא להפך. מעמד הר סיני והברית הם המגדירים את העם היהודי, ולא ארץ ישראל (בוודאי שלא מדינת ישראל). מהבחינה הזו, נראה לי שהעם היהודי הוא בהחלט עם "לא טריטוריאלי". הוא נוצר יש מאין בזכות בריתו עם האל, לא התהווה לגדות הים התיכון כמו העם ההלני או לאורך הנילוס כמצרים הקדמונים. מבחינה היסטורית זה כנראה לא נכון לחלוטין, אולם מהבחינה הדתית לכשעצמה, התהווה העם היהודי לא מתוך טריטוריה או חבל ארץ מסויים. מבחינה פרקטית, רוב ההיסטוריה ועיצוב התודעה של העם היהודי היתה בגלות. זו עובדה. יהודים לא ניסו להגיע לארץ ישראל, ולעיתים אף נמנעו מלעבור בה במסעותיהם. אין בזאת בכדי לטעון שלא שרו לה שירים והתגעגעו אליה והיו קשורים אליה בצורה מסוימת, אלא שמכל בחינה מציאותית היא לא היוותה חלק מהחיים של האדם היהודי. מבחינה דתית, שמעתי כבר לא מעט גרסאות לגבי הארץ. יש כאלו הרואים בה את תחילת גאולתנו, יש כמו בכל דת את אלו המקנים קדושה לאבנים עצמן, ויש כאלו אשר טוענים כי ארץ ישראל איננה הבטחה אשר ניתנה לעם היהודי, אלא -משימה-. הוטל עליו לקיים מצוות בארץ ישראל, ולא סתם הובטח לו לשלוט על הארץ. לפי דעה זו, אחת היא מבחינה דתית אם שולטים בארץ הבריטים, התורכים, ערפאת או שרון. כולם הם ממילא מחללי שם שמיים אשר שליטתם בארץ חסרת משמעות דתית במקרה הטוב, או אפילו רעה משום שהם יהודים כופרים. האם היהדות לכשעצמה אי פעם "לקחה ברצינות" את משימת הקמת מדינה יהודית? קראתי על זה כמה מאמרים מעניינים, וכולם הסכימו כי ישנן בעיות אדירות מבחינה הלכתית. ההלכה לפיה חי אדם יהודי את חייו היום נכתבה עבור אדם יהודי אשר שולט על ד' אמותיו ותו לא. שולחן ערוך פתר את עצמו מעיסוק בהיבטים המדיניים הפרקטיים של ניהול מדינה משום שהיו תורכים שיעשו את זה. באחד מהמאמרים נטען כי אף ההלכות המדברות על מדיניות טובות אך ורק ל"מדינה אידיאלית" בחלום, ולא לקיום מדינה יהודית מציאותית. ברור כמעט לגמרי שהיהודים במדינת ישראל של היום זנחו לחלוטין את הנסיון לחיות במדינה יהודית על פי ההלכה. או שהם כלל אינם מקיימים מצוות וזה לא מעניין אותם, או שהם בורחים מהכרעה ע"י אמצעים פסולים כמו "פיקוח נפש" (אשר פסול לשימוש "מלכתחילה" כמו במקרה של הקמת מדינה בישראל!) או "גוי של שבת" (אשר הגיוני תחת שלטון תורכי, אולם לא במדינה האמורה להתנהל על פי ההלכה) ומסתפקים בליטרת הבשר שלהם ובהשלטת סממנים קלריקליים על משטר חילוני בעיקרו. בהקשר של הסכסוך עם הפלשתינים, אני בדעה שהיהדות איננה מכתיבה לנו דבר. אני מאמץ את מה שאמר פעם בנושא ליבוביץ' המנוח כששאלו אותו מה אומרת ההלכה על החזקת שטחים או משהו כיוצא בזאת. הוא טען שדומה הדבר לשאלה מה אומרת ההלכה לגבי דיני שחיטה כשרה של חזיר. ההלכה איננה אומרת כלום, מכיוון שזה לא רלוונטי. באופן דומה, ההלכה מתארת (בצורה אידיאלית לפחות) כיצד על "עם התורה" לפעול במסגרת מדינית של מדינת הלכה. האנשים אשר פסקו את ההלכות לא תיארו לעצמם מצב של "עם יהודי" אשר איננו עם התורה, וממילא אין פסיקה רלוונטית על כיצד צריכה לפעול לאור הלכות עבודת האל וקידושו מדינה חילונית אשר מנהיגיה כופרים והיא מחללת שם שמיים על כל צעד ושעל. |
|
||||
|
||||
המשפט "מבחינה תיאולוגית העם היהודי קדם לארץ ישראל" נכון רק אם אתה מתייחס להיבט הטכני של העניין. כי מבחינת הרקע הרעיוני עליו נוצר עם ישראל -מורשת האבות- הנקודה המרכזית בה היא הנחלת הארץ לצאצאיהם. גם במדבר בו קבלו את התורה ובו נכרתה הברית עם הקב"ה העם היה בדרך לארץ ישראל. החשיבות הקריטית של ההליכה לארץ ישראל בעיצובו של עם ישראל במדבר, באה לידי ביטוי בהבדל בעונש על חטא העגל וחטא המרגלים. חטא העגל, שלכאורה הוא כפירה אמיתית ברעיון המרכזי של העם הנולד, היה הרג שלושת אלפי החוגגים בלבד. לעומת זאת העונש על חטא המרגלים, שהיה "מאיסה בארץ חמדה" כלומר אי רצון להגיע לארץ ולחיות כעם "נורמלי"- לא הסתפק במות החוטאים, אלא גרר גם עונש כללי של דחיית הכניסה לארץ בארבעים שנה, עד שימות כל הדור ההוא. נכון שאצל שומרי המצוות יש הרואים את הקמת המדינה כעת, לפני בא המשיח, ועל ידי מנהיגים שאינם שומרים תורה ומצוות, כדבר לא נכון. אולם זה אינו שולל את הטריטוריאליות של היהדות שלהם. הם פשוט חושבים שזה לא הזמן והתנאים. כאשר אלו יבשילו הם בהחלט רואים יישות מדינית יהודית בארץ ישראל. היחידים שחשבו שיש לנתק את הארץ מהיהדות היו הרפורמים בגרמניה עוד לפני "פרוץ הציונות" אשר מחקו מהסידור שלהם את האיזכורים של ציון וירושלים. דרך אגב, ממשיכיהם בארה"ב החזירו איזכורים אלו לסידור שלהם בשנים האחרונות... היהדות בהחלט לוקחת ברצינות הקמת מדינה יהודית! אין ספק שבתהליך זה צריך להעיר חלקים שלמים מן היהדות שהיו "רדומים" במהלך הגלות הארוכה. דבר זה דורש יצירתיות לא מבוטלת ועבודה רבה. יש בנושא התלבטויות גדולות. אני מכירה אנשים רבים שעוסקים בזאת ביומיום שלהם. התהליך בעיצומו ויש עוד דרך ארוכה עד להגשמתו. (זה אולי ההגיון התיאולוגי בכך שהמדינה הוקמה על ידי אנשים חילוניים אשר לא הוטרדו מ"כיצד יש להתייחס לכל דבר מבחינה הלכתית". הרי מכיון שהשאלות הללו לא היו רלוונטיות כל כך הרבה זמן, ההתיחסות אליהן בהלכה היא "פרימיטיבית". הקמת המדינה על ידי חילוניים, והפיכת השאלות המדיניות לרלוונטיות, מאפשרת את מרווח הזמן הדרוש לגיבוש התייחסויות הלכתיות מפותחות). לא אכנס לגישה של ליבוביץ לעומקה, מה שברור הוא שאצל אלו הלוקחים ברצינות את מחוייבותם ליהדות, אין לו תלמידים רבים. האחרים מסתכלים עליו כעל קוריוז פילוסופי לא מחייב. לפיכך לא נראה לי שניתן להתייחס אליו כמייצג גישה יהודית משמעותית. מכל מקום לא ניתן להתייחס לעם ישראל בארצו כ"עם שאינו עם התורה". בארץ מצוי המרכז התורני הגדול והמפותח ביותר בעולם, רוב החיים פה מזדהים כשייכים לעם היהודי וליהדותם יש בעיניהם משמעות אישית ומעשית גדולה. למעשה החלק בציבור החש "כופר ומחלל שם שמיים על כל צעד ושעל" הוא קטן ביותר, ובודאי אינו יכול לקבוע את מהות המדינה. לפיכך נראה לי נכון שתהיה להלכה התייחסות למדינה היהודית אפילו לפי הגרסא של ליבוביץ. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |