|
סיימתי השנה כמה עשרות ספרים, אבל גם אני שתמיד קוראת במהירות ואף במקביל, חווה ירידה ביכולת הקריאה בשנה-שנתיים האחרונות. אצל רוב חבריי הירידה קשורה לצפייה בסדרות טלוויזיה, אצלי פחות (כמעט לא צופה), אבל הטלפון החכם ללא ספק אשם בזה. אני פותרת זאת בדילוג בין ז'אנרים, בהתרעננות עם ספרות קלה יותר ואז צלילה חזרה פנימה לטקסטים דחוסים יותר, לפעמים זה עובד.
את רוב הספרים קראתי בפורמט דיגיטלי, הכי קל וזמין. ועכשיו אמליץ רק על הטובים:
השטן ודניאל וובסטר - תרגום מצוין לקלאסיקה. מומלץ. פליאה - צרויה שלו, אני אוהבת לקרוא אותה כי מדובר בחוויה סוחפת. אחד הטובים שלה. בהמשך קראתי גם את "כאב". איידהו - אמילי רסקוביץ'. מותחן פסיכולוגי שמצליח להתעלות לדרגת ספרות מצוינת. נשאר אתי זמן רב אח"כ. "המפלצות הצוחקות" - דניס ג'ונסון. סופר אהוב, ספר לופת, על מסעות הברחה ורווחים קלים (וקשים) של לבנים באפריקה. נהניתי מאוד, ההרפתקה נכנסה לי לחלומות. אם כי כעת לא זוכרת כמעט דבר מלבד סצינה מצוינת בכפר שנגוע במים מורעלים. "בוגד" - יונתן דה שליט. ריגול אינטליגנטי ומהנה, אשמח לקרוא עוד כאלה (אם יש לכם המלצות על ספרי ריגול ממש טובים, חוץ מספרי לה קארה שעליו שמעתי). "בנותיה של אשת נחושת" - אן קמרון. מיתולוגיה של ילידים קנדיים, סיפורי אגדות יפהפיים. לחובבי הז'אנר. פליישמן בצרות - סבל, קומיות וגירושין בפרברים העשירים. נהניתי, עד החלק השני והמצטדק של הסיפור שהורס הכל. טקסט - דמיטרי גלוכובסקי. ספר (פרוזה) מצוין על רוסיה של היום, מדכדך ושובר לב, אבל מושך את הקורא מדף לדף בלי נשימה.
חוסכת לכם את הבינוניים והגרועים ואת אלה שרק דגמתי (כשרציתי לקרוא מתח למשל, קניתי את יונתן דה שליט ואת ליעד שהם. משום מה הכתיבה של דה שליט מצוינת ואת זו של שהם לא שרדתי מעבר לעמוד-שניים. אולי הוא די טוב, לעולם לא אדע). יש עוד המלצות על פרוזה שאהבתי בבלוג שלי. עיון: "היו כאן לפנינו" על ארכיאולוגיה ארץ ישראלית, ספר נהדר המכיל כל טוב, מתמצותי חפירות ועד פיקנטריה והצצה לפוליטיקה של הארכיאולוגיה וקבלת ההחלטות בנושא.
"עין הנפש" - אוליבר סאקס (האם זה היה השנה?). מרתק כהרגלו אבל בשלב מסוים תהיתי על ההיפר-פריבילגיות של הכותב. כל פרק מלא באמירות כמו "גם לאחר הטיפול הרגשתי ברע ולא הייתי בטוח שידידי הנוירו כירורג צדק, לכן הרמתי טלפון לחברי הוותיק, קרדיולוג מומחה, שקיבל אותי עוד באותו יום בקליניקה המרווחת שלו..." מה? השיא הוא דיון בתסמונת של מטופלת שאותה סאקס חוקר - כחלק מהשהות עמה הם מצרפים חבר, כמובן גם הוא מומחה בכיר לתחום קרוב, והם יוצאים למסע שכשוך באיזה אתר מעיינות חמים כדי לשחות ולדסקס נוירולוגיה. כל זה נהדר ונותן תחושה של ניו יורק העשירה, הוותיקה והמשכילה בצד הטוב שלה, וגם כתוב יפה ומתואר בצבע מושך, אבל חוסר המודעות למותרות-האלפיון-העליון של כל זה זועק לשמיים.
הטופוגרפיה של העריכה - אריק להב-ליבוביץ - עורך סרטים ותיק כתב על עקרונות ופרקטיקה בעריכה קולנועית. כתוב יפה אבל חסר מאוד ברמת ההדגמה והפירוט: הוא מרבה באנקדוטות מסוג "במאי אחד שעבדתי אתו", ובלי לפרט את שם הבמאי והסרט אנחנו נשארים לגשש באפילה ולנחש במי מדובר (העניין שלי לא היה רכילותי אלא קולנועי, רציתי להבין איך עיקרון עריכה שכתב עליו בא לידי ביטוי בסרט מוכר).
ומה לאחרונה? למעשה בשבוע האחרון כמעט לא קראתי, חוץ מעיון קדחתני בערימת ספרי שירה ישנים שנמסרה לי (משוררים עבריים משנות השבעים והשמונים) ומספר שמצאתי והתחלתי: "בתו" של יורם קניוק. נקרא בשטף אבל יחד עם זאת מתפתל סביב עצמו. קניוק הוא גם כותב מבריק וגם קצת נודניק, ובאופן מוזר הפיתולים הטקסטואליים מקנים לטקסט את עוצמתו.
|
|