 |
|
 |
||
|
||||
 |
עוד תופעה סוציוקאקנומית מפתיעה בהשפעת הקורונה - גל התפטרויות בארה"ב, אירופה, ישראל וסין. 20 מיליון באביב ובקיץ בארה"ב התפטרו גלובס: "מ־2017 אנחנו רואים עלייה במספר המתפטרים. היא התחילה בעיקר בהייטק, אבל הגיעה לקבוצות שונות עוד לפני המשבר. קצב העלייה במספר המתפטרים גבוה מקצב העלייה במדדים אחרים. במהלך המשבר ראינו גידול בהתפטרות בקבוצות שלא הכרנו, 55 ומעלה, ובאשכולות הנמוכים. ושם שיעור הקפיצה היה הגבוה ביותר. ...כשנשאלו אם היחס לקריירה השתנה במהלך השנה האחרונה, 76% - שלושה מכל ארבעה נשאלים - ענו שכן. 74% העידו ששקלו להחליף עבודה. 57% ענו שהם אפילו שוקלים להחליף את תחום העיסוק. כולל בעלי שכר נמוך דווקא, שאינם נוטים להתפטר באופן מסורתי. באזורי הפריפריה חלה מגמת גידול משמעותית בשיעור המתפטרים: באשכולות 3 ו־4 עלה מספר המתפטרים מבין דורשי העבודה בכ־104%-90%. במחקר שערכה מיקרוסופט במרץ בקרב 30 אלף עובדים ברחבי העולם 41% מהם ענו שישקלו להתפטר; מקרב בני דור ה־Z כבר דובר ב־54%. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שבמחקרים נטען שעבודה ממושכת מהבית גורמת לירידה בנאמנות ובתחושת הקשר למקום העבודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע הגיוני. אגב, ישנם גם כאלו שחלק מן השדרוג שהם מחפשים הוא עבודה מן הבית, גם בימים כתיקונם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שזה בערך הדבר הכי צפוי בעולם. עבודה היא גם מערכת יחסים. כמה אנשים אתם מכירים שמחזיקים מעמד במערכת יחסים לונג-דיסטנס? אם אתה ממילא פוגש את האנשים מהעבודה בתור אייקונים בזום, מה זה משנה אם תחליף את האייקונים שתראה בזום לחברה אחרת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך לראות נתונים המראים כמה מהאנשים שהתפטרו מצאו מקום עבודה חליפי רחוק יותר ממקום מגוריהם שהם לא שקלו לעבוד בו לפני עידן העבודה מהבית / העבודה ההיברידית. יכול להיות (אולי) שהעליה בקצב ההתפטרות הוא רק תוצאה זמנית של הגדלת הרדיוס של מקומות עבודה פוטנציאליים ולא בגלל שאנשים הם פחות נאמנים למקומות העבודה שלהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכנתי היקרה1 פ' סיפרה לי שבעלה גר בבלגיה, ופעם בחודש חודשיים אחד מהם נוסע לשני. תמהתי על ההיגיון שבסידור זה: "את לא צריכה מישהו שיחבק אותך בבוקר, או כשאת חוזרת הביתה?" היא ענתה לי "תאמין לי, זה הנישואים הכי טובים שהיו לי עד עכשיו. ככה אנחנו לא נמאסים אחד על השני". שנה לאחר מכן ראיתי אותה שוב עם המזוודות. "לבלגיה?" שאלתי. "למה? מה יש לי שם?" "בעל, אם אני זוכר נכון." "אתה לא מעודכן, אני עכשיו נשואה לשווייצרי." הנישואים הללו, יש לציין, מחזיקים מעמד כבר כמה שנים. 1 יקרה למרות שלפני שנים כינתה אותי "גסטפו" כשניסיתי לגבות ממנה את דמי ועד הבית |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסקרן אותי אם זה ממש נישואים רשמיים (לצורך העניין, האם נרשמו בשוויץ כזוג נשוי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבדוק זאת בפגישה הבאה איתה (אם אזכור - זה פעם בכמה שבועות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וטוב שכך. אין דבר שהוא Toxic יותר לנפש האדם מכל הקשקוש הזה של חברות שמפמפמות לעובדים שלהן את הסנטימנט השקרי והמגעיל של ״אנחנו משפחה״. מן תמהיל מוזר שכזה בין קפיטליזם, קומונה ומנטליות של כתות. זה לא מקרי ש-CEOs מקבלים שכר פסיכי ולא פרופורציונלי (היום יותר ממה שהיה מקובל בעבר) בתוך האווירה החולה הזאת. בכתות כמו בכתות, פולחן האישיות סביב הגורו והמבנה ההיררכי זה חלק עיקרי בכל העניין. בלאחס. מקום עבודה הוא לא הבית והחברים לעבודה הם לא יותר ולא פחות מאשר בדיוק זה - קולגות. כך זה צריך להיות וזאת אחריות העובדים להעמיד את מנהלי האירגון במקומם הראוי - הסכם חוזי בין מעסיק למועסק. אפשר ורצוי ליצור אווירה נעימה במקום העבודה, אבל להביא את זה למקומות עם מושגים כמו ״משפחה״ ו״נאמנות״ זה קצת חולני. הגיע ה-Covid והריחוק החברתי, אנשים התעוררו קצת מהתרדמת העמוקה בה הם היו בתוך המטריקס העירוני והתחילו להרגיש יותר בבית כשהם... נו... בבית עם בני המשפחה שלהם. זאת תופעה חיובית ושוק העבודה צריך להתאקלם למצב החדש או לחפש פראיירים על כוכב לכת אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אקח את הסיכון של להיחשף כנאיבי, פראייר ובמטריקס, ואציג זווית אחרת. עם כל הספקנות, אני כן מרגיש שעם הקולגות שלי והמנהלים שלי (בשתיים או שלוש רמות) יש יחסים שהם יותר מקיום חוזה באווירה נעימה. האווירה הטובה יוצרת מידה של ידידות כמעט אוטומטית - או ידידות כברירת מחדל. אני מרגיש שהם לטובתי גם מעבר לעבודה ולצורך, שהם יסייעו לי בבעיות קטנות וגדולות בשעת הצורך, וזה כמובן הדדי. אני עובד בתאגיד בינלאומי ענק, וברור שאין לי יחסים כאלה עם כל עובדיו. זה מתקיים במעגלים קטנים יותר; ובכל זאת, אם נקרא ליחסים העלה "קולגות++", אז יש לי בסביבות 150 קולגות++. אני גם מרגיש שכל אחד מאלפי העובדים של החברה ברחבי העולם, שאני בכלל לא מכיר, יכול בקלות להיות קולגה++ אם רק נכיר זה את זה באופן שטחי - מעצם ההשתייכות לחברה, שוב כמעין ברירת מחדל. אגב, נדמה לי שאצלנו דווקא לא מדברים על התאגיד כמשפחה. אם עושים זאת, אז המשכורות המגוחכות בגובהן של מנהלי הצמרת היו באמת צורמות. האם אני אומר שאנחנו באמת משפחה? לא, ברור שזו מטאפורה. האם זו מטאפורה קולעת? היא לא מדויקת: ה"משפחה" הזו בוחרת את חבריה וחבריה בוחרים אותה. מדי פעם הם בוחרים לעזוב אותה, ומדי פעם (מאוד נדיר, אגב) היא בוחרת לעזוב אותם. וכן, ה"משפחה" הזו מוחזקת יחד על-ידי כסף שעובר ידיים ומעוגן בחוזה משפטי. ומצד שני, ולטובה, יש כאן גם פחות מתיחויות וריבים מבמשפחה אמיתית. אבל אני לא חושב שמטאפורת המשפחה מאוד מופרכת. אני בטוח שיש חברות שבהן זה פחות כך, וחברות שנושאות את מטאפורת ה-family באופן פחות מוצדק. אבל, גם במידה שזה שקר, האם הוא רעיל כדבריך? במידה שהעובדים מאמינים לו, נשמע לי שהוא מועיל לכולם לאושר, וגם עוזר לעצמו להתקרב לאמת. או, אפשר לכאורה לומר את אותו דבר על כתות. זו שאלה לא קלה - מה בעצם רע בכתות, אם הם נותנות לחבריהן אושר ותחושת משמעות. אני אשאיר את הדיון הזה לפעם אחרת, אבל אציין שני הבדלים לטובת החברה-כמשפחה על פני כת: אחת, העובדים בחברות, גם אם הם נהנים מהתחושה החמימה של משפחתיות בחברה, לא נוטים לשכוח ולהתעלם עד הסוף מזה שיש כסף, חוזים ואינטרסים מאחורי זה, בוודאי לא כשזה מגיע להשלכות מעשיות. הבדל שני, ה"חברות" במקום העובדה לא נוטה מטבעה לפגוע במשפחות האמיתיות של החברים. המממ, פגיעה אחת שכן קורית לפעמים: מקרים של עבודת-יתר על חשבון המשפחה האמיתית, ומן הסתם אחת הסיבות יכולה להיות תחושת העבודה כמשפחה, וכמעין חובה מוסרית, וזה רע. אבל אני לא חושב שזה קשר דומיננטי ונפוץ של סיבה ותוצאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף לדעתך. האדם משתייך למספר מעגלים חברתיים- משפחה, עבודה, החברה מהשכונה, בוגרי מחזור n (בבית הספר, בצבא, בייל), אוהדי מכבי וכו'. את עוצמת הקשר החברתי שיש בכל אחד מהמעגלים האלה קובעים גם התרבות וגם האינדיבידואל. בתרבויות מסוימות, ואצל אינדיבידואלים מסויימים, הקשרים החברתיים במעגל העבודה יכולים להיות חזקים מאוד- בס"ה אתה נמצא לצדם של אותם אנשים שעות רבות ביום וחותר איתם למטרה משותפת. החברות הגדולות מנסות כמובן לטפח את תחושת השייכות. המניעים של חברות הם כספיים גרידא, אבל עבור העובד נוצר ערך. אפשר לקרוא לזה שקר, אבל אני לא מסכים שהוא רעיל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |