 |
|
 |
||
|
||||
 |
שהקו המקשר היחיד ביניהם הוא "סיקור תקשורתי". בנוגע ל"פרץ פטריוטיות חסרת פרופורציות" - אם ננקה (או ננכה) את הדחף התקשורתי למצוא את נערת השעה (צעירה, נאה, ספורטיבית) שזוכה במדליה באירוע בינלאומי, מדובר אכן בהישג אדיר. אולימפיאדה היא לא רק ספורט, וספורט הוא לא רק מי מהיר חזק וגבוה יותר. הסיבה שמיליארדים מתעניינים באולימפיאדה, לבד מהדחיפה התקשורתית והמסחרית, היא שמדובר באירוע ענק, רב משתתפים, עם מסורת עתיקת שנים, עם מאפייני תחרותיות, אחווה ובינלאומיות, וכל זאת על בסיס ספורט ובריאות. למעשה, זה הכינוס הבינלאומי הגדול ביותר בעולם, מדי 4 שנים, ואך טבעי שההתעניינות בו תחרוג מגבולות ה"ענפי ספורט איזוטרים". בהתאם, זכיה במדליית ארד בטאקוונדו נשים, במשקל של 49 ק"ג זה לא רק זה. זה משדר לאנשים על המחוייבות, אימונים, הכשרה, כח רצון, תשוקה, מצוינות ועוד ועוד. אני לא חושב שצריך להיות ויכוח בכלל שמצטייני ספורט צריכים להיות דוגמה לנוער (ולבוגרים) ולהיות בראש סיקור החדשות ולא כוכבנים מסוג אחר. היציאה מפרופורציות היא לא בגלל "פטריוטיות" או "כבוד למדינה" אם כי זה רק התירוץ. שוב, מדובר באירוע פופולרי מאוד בעולם. גם גורבנקו השחיינית ועומר שפירא רוכבת האופניים קיבלו סיקור אוהד וחיובי מאוד למרות שלא זכו במדליה. ואגב, בנוגע לכבוד לתאילנד, אין ספק שאני רוכש כבוד לאתלטית שניצחה וזכתה בזהב, אבל תאילנד זו המדינה שלה וישראל זו המדינה שלי. אם אתה מצפה מעיתונות בישראל (ובשפה העברית) לסקר באופן שווה ספורטאיות תאילנדיות וספורטאיות ישראליות אז אני חושב שנצטרך כמה שבועות בשביל דיון שכזה. בנוגע לרוני דניאל - אני מסכים, החברים מתאבלים והדגישו את זה תחת כל עץ רענן, טורים אישיים, מהדורות יריבות וכן הלאה. אבל מבחינה ציבורית אני לא בטוח שזה אירוע מינורי בכלל. החדשות על פטירתו הוזנו הן מהסיקור התקשורתי אבל גם ניזונו מהציבור - מדובר באדם ש-30 שנה נמצא במהדורות חדשות מדי שבוע (ולפעמים יותר) שחמישית - רבע מהציבור צופים בו. הוא בן בית בסלונם של מיליוני ישראלים ב-30 השנים האחרונות, ובייחוד במדורות השבט בשישי בערב. אני לא ציפיתי לפחות מהתקשורת, אבל מרחשי הציבור סביבי אני שומע כמה אנשים מדברים ואבלים על לכתו - אז כנראה שבמקרה הזה הייתה סיבה "מוצדקת" להדגיש את המקרה. לגבי ויינברג, הוא היה יהודי אמריקאי ולא ישראלי, הוא עסק בתחום מדעי "קשה" ולא פופולרי והוא *תמך* בישראל. כל אלו אינם גורמים רבי-משיכה לתקשורת. שפע הערוצים, האתרים, התוכניות והמהדורות מוביל לרידוד - אין לך זמן לסקר מוות של מישהו, ולהתחיל להסביר על התרומה שלו לישראל, על התרומה שלו למדע, על אישיותו וכדומה. הרבה יותר פשוט להריץ 10 אייטמים על דמויות מוכרות גם כך או על עוד אמירת צד של חבר כנסת זוטר מהספסלים האחוריים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אז מישהו שביניהם: צבי שיסל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו קטן על האיש שלא היה אפילו כתב צבאי, ממישהו שהכיר אותו אישית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הסיבה שמיליארדים מתעניינים באולימפיאדה" היא אך ורק "הדחיפה התקשורתית והמסחרית". מדובר באירוע מסחרי, שמובל ע"י גוף מסחרי בפועל, גם אם לא מסחרי באופן רשמי (ה-IOC), ונדחף באופן חסר פרופורציה ע"י גופי תקשורת בעולם כולו משום שמדובר בהרבה כסף, נסיעות חינם של כתבים לחו"ל, הרבה mingling בין כתבים, פוליטיקאים שיכולים לגזור קופון, וכו'. אגב גם בתודעה הציבורית, עיקר העניין אינו הספורט כלל, למרות שאנשים לא מודעים לכך. האחראי הוא אלכס גלעדי, שבהברקה גאונית לפני שנים רבות שכנע את ה-IOC לא להתמקד בהישיגי ספורט; הנושא הוא הסיפורים האישיים של הספורטאים. לכן למשל היו אולימפיאדות שבהן השידורים בארה"ב לא היו בזמן-אמת (למעט במקרים חריגים של מקצי גמור וכו'), גם כשהאולימפיאדה באיזור זמן מתאים; במקום זאת הסיפורים מוגשים ערוכים כשהם מתמקדים בהישגים אישיים של ספורטאים שונים, גם אם הם לא המנצחים (רצי מרתון שמסיימים את הריצה על אלונקה הם הדוגמא הקלאסית). זו בעצם תוכנית "ריאליטי" כבר עשרות שנים, עם משתתפים בכל העולם, מוקדמות (מעשית, אודישנים) כדי לעורר עניין מקומי שמוביל לעניין עולמי, וכן הלאה. פשוט תוכנית ריאליטי סופר-פופולרית, ומעניינת (או לא) בדיוק במידה שהתוכנית "האח הגדול" מעניינת (או לא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות זה ריאליטי שקשה להפקה להתערב בו באופן בוטה. אישית, מאז אוליפיאדת טוקיו של שנת 1964 הימים של האולימפיאדה הם חגיגה בשבילי. די משונה, כי ענפים כמו שחיה אינם מעניינים אותי בכלל אלא פעם בארבע שנים, אבל באותה פעם הם בהחלט עושים לי את זה, ואפילו הרמת משקולות, ספורט שבימים כתיקונם אינו מעלה אצלי אלא פיהוק, מצליח להשאיר אותי מול המרקע. גו פיגור ב-1964, אם מי מכם יתהה, טכנאי רדיו בעיר מגורי בנה טלוויזיה והציג אותה בחלון הראווה של חנות התיקונים שלו. מדינה מפותחת בשם לבנון כבר שידרה באותם ימים, והתפעמתי לראות את הנסן האמריקאי עובר 5.10 מטר בקפיצה במוט, עד כדי כך שזאת אחת התמונות הבודדות שאני עוד זוכר מגיל 13. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאולימפיאדת מינכן אני זוכר רק את אולגה קורבוט ולודמילה טורישצ'בה (אני זוכר רק את הכינוי שהדבקתי לה- לודמילה שנטובה. הלכתי לויקי לבדוק את השם האמיתי), אפילו שחמורוב זה רק זכרון מאוחר יותר. זוכר היטב את הולנד של קרויף וגרמניה של בקנבאוואר ממונדיאל 74'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דייב ווטל (עם הכובע מצחיה, שפיגר מאחור לאורך רוב הריצה ועבר את כולם ב 150 מטר האחרונים) חרות בזכרוני. חשבתי שממונטריאול 76', אבל מסתבר שממינכן. וואו, יש את זה בצבע! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |