|
תגובה זו גורמת לי לחשוב על הרעיון הבלתי נמנע: יהיו אסונות. הרבה. יהיו תאונות דרכים, יהיו רציחות, תהיה פשיעה וכדומה. אנחנו יכולים לשלוט בתגובה שלנו, או לפחות בתגובה הציבורית-ביקורתית, ולא בתגובה הרגשית. כל עוד התהליכים עובדים - צריך להכיל אירועים ואסונות ולהבין שיקרו. להבין שעוד הרבה גברים ירצחו, הרבה נשים יאנסו, הרבה נכי צה"ל לא יקבלו את מה שמגיע להם והרבה ניצולי שואה יפטרו על סף רעב. השאלה היא האם התהליכים עובדים, והאם אנחנו חזקים מספיק, או ליתר דיוק, יש לנו כעם מספיק ארך רוח, כדי לחכות עד שהתהליכים לפתרון הבעיות יסתיימו.
בהיבט של מירון, נראה שהתהליך הבירוקרטי הוא האשם הישיר: לא מפקד המשטרה הקטן בשטח ולא מנהיגי הציבור החרדים ולא אמיר אוחנה. ההליך הבירוקרטי שלוקח אירוע נתון, חריג בהיקפו ובאופיו, ומשית עליו בקרות לא מתאימות: הרבה גופים שונים עוסקים בניהולו (הקדשים ציבוריים, עמותה למקומות הקדושים, משרד הדתות, משרד הבריאות, וכמובן המשטרה ושלל גופי הסיוע האזרחיים). שלא במפתיע, זה מזכיר קצת את התנהלות הקורונה: עשרות גופים שונים טיפלו באירוע חריג בהיקפו ובאופיו והשיתו עליו בקרות לא מתאימות.
*הכנס יבבה של אזרח ותיק כאן* אולי כל הבעיה היא בכלל תרבות הטוויטר שלנו. אנחנו כותבים תגובה - ורוצים 40 שניות אחרי כן תגובה נגדית. אנחנו לא משחקים יותר שחמט, אנחנו משחקים שח בזק. קרה אירוע במירון: כולם רוצים להדיח, לפטר, להתעצבן, לכעוס וכו'. שוב, כתגובות רגשיות זה בסדר גמור. אבל התגובה הציבורית-ביקורתית, זו שתשקע, צריכה להיות מתונה.
בקצרה: צריך לצמצם עשרות גופי שלטון לא הכרחיים. ולא לפתוח "עמותה" במקומם שממומנת על ידי כספים ציבוריים (כן, משרד הרווחה והחינוך, אני מסתכל עליכם). פחות סמכויות אצל פחות גופים. צבא קטן וחכם. איך שלא תרצו לקרוא לזה.
|
|