|
אין עוררין על כך שקסטנר מכר את נשמתו לשטן, חבר לנאצים והרדים 700,00 יהודים כדי להביא למותם בתמורה להצלת 1680 ממקורביו ונכבדי קהילתו. ראוי לחזור ולכתוב את העובדות: ישראל (רודולף) קסטנר היה ד״ר למשפטים ועיתונאי. עסקן של הציונות ההסוציאליסטית בהונגריה ורומניה. נולד בקלוז׳, אז הונגריה והיום רומניה. קסטנר חפַץ בהצלת רכבת מקורבים ובתמורה סימא את עיני יתר היהודים. הוא הציל 1,680 מיוחסים, אך בתמורה הביא למותם של 700 אלף יהודים פשוטי עם. עשרות גיטאות היו בהונגריה, אחד מהם בקלוז׳, אליהם הובלו ורוכזו היהודים בעורמה בהבטחה כי הם נוסעים לעבוד בתעשייה, יחד עם בני משפחותיהם. המשלוח הראשון יצא לדרך, ואז החלו להגיע מכתבים וגלויות אל אלה שעדיין נותרו מאחור. המכתבים תיארו מקום טוב, תנאים משביעי רצון וחיים טובים, אלא שדבר לא היה מכול זה. בפועל נשלחו היהודים ברכבות לאושוויץ, שם נשרפו. קסטנר היה מגיע לגטו קלוז׳, גטו אחד מיני רבים, מרגיע את השוהים בו ולא מספר להם שהדרך אל המוות מתחילה באותו מקום, הכול כדי למנוע אי-סדר והתקוממויות. גבול רומניה היה במרחק של 5 ק״מ בלבד מהגטו. עשרים שומרים היו שם, 19 אנשי משמר הונגרים ואיש אס אס אחד. מולם היו אלפי צעירים וצעירות חזקים ובריאים, שיכלו להסתער על השומרים ולברוח אל החופש, אך הם לא העלו בדעתם שעומדים לנסוע ברכבות לאושוויץ ולכן ״התנהגו יפה״. קציני האס אס בכר, קרומיי ואייכמן ידעו שלביצוע הפתרון הסופי יש צורך בסם מרגיע – ביהודים חשובים ובעלי קשרים, יהודים ברי סמכא, בעלי לשון חלקלקה, שמילתם תאפשר לכפות את מיליון הגברים, הנשים והילדים ככפות חיה לטבח ולארזם למשלוח לאושוויץ. המענה היה רודולף קסטנר. מלבד הרָכבת, קסטנר זכה מהם בהטבות נוספות. הוא לא גר בבית יהודי ןהוא לא נשא כוכב צהוב, גם לא אשתו. הגרמנים ידעו מדוע כדאי להעניק לו את מה שלא זכה לו אפילו ראש היודנראט. דוד רוזנר, אחד מהניצולים, סיפר: “לא ידענו. יכולנו לעבור את הגבול. אמא שלי הייתה בטורדה רומניה והגיעה לירושלים. אני ניצלתי בנס. אילו ידענו היינו קמים על השומרים, מה היה לנו להפסיד, ממילא הועידו אותנו למשרפות. אבל פי השררה דיבר. רק לא התנגדות, אל תטו אוזן לחמומי מוח. ויד השררה גוברת”. דרך אגב, הפרקליטות היא אותה פרקליטות והים הוא אותו ים, כשנוכחו בפרקליטות שעורך דינו של גרינוולד, שמואל תמיר, הצליח להפוך את השולחן על פרקליטי המדינה ולהפוך את קסטנר ממאשים לנאשם, החליפו את פרקליטי המדינה בלא אחר מאשר היועץ המשפטי של אז, חיים כהן (שקיבל מאוחר יותר פרס על כך במינוי לביהמ"ש העליון) כדי לסמן לשופטים לאן נושבת הרוח ומה עליהם לפסוק. כשאלה הכזיבו העבירו את המערכה למגרשם הביתי בביהמ"ש העליון, הללו לא יכלו לפסוק אחרת ממה שפסקו (כי הרי קסטנר לא היה בין החיים, ועדותו של אייכמן טרם נודעה) חבל שיש עד היום כאלה שמסיבות פוליטיות מגנים על חלאה כזה, גם לאחר שהתגלו הראיות הנוספות. זה מעיד עליהם. לא עליו.
|
|