![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
נראה לי מאוד מוזר שהמוסר הוא רצון. אני מאוד רוצה לגנוב לפעמים, אבל באופן מוסרי אינני מסוגל לעשות כן. במושגים פסיכולוגיים אני אדבר על התנגשות בין האיד לבין הסופר-אגו. אפשר אולי להגיד שהמוסר הוא סוג מסוים של רצון, בעל אופי אוניברסלי יותר (כלומר, מתייחס לכלל מעשיו של הפרט, ולא תלוי בנסיבות), שנמצא מעל לרצונות הרגילים. | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מסכים. המוסר איננו רצון אישי. המוסר הוא מעין ''רצון'' על הנובע מהיות האדם יצור חברתי. | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
נו, אז למה נובע מזה שלא יכול להיות מוסר של אדם אחד? | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
משום שהמוסר הוא מעין ''רצון על'' הנובע מהיות האדם יצור חברתי. הסופר אגו אף פעם לא לבד. | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
הטיעון : "המוסר שלו הוא הרצון שלו" -> מוסר=רצון הוא טיעון שהבאתי לשם הצגת הבעתיות בערבול מילים לכדי עיסה. אני לא חושב שמוסר=רצון. זוהי בדיוק הביקורת אותה אני העברתי על משפט ההגדרה המוזר הזה. באותו אופן ניתן להגיד שגויבות=אבטיחים (הגויבות שלו הן האבטיחים שלו). |
![]() |
![]() |
![]() |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
![]() |
© כל הזכויות שמורות |