 |
נחמד עוד יותר מצדך להתייחס אל קאנט כאלוהי, יודע-כל.
נו-באמת, הרי זה אנושי לטעות, וקאנט היה אנושי. אינני מתעלה על ההוגה הדגול (הנערץ עלי), הרי דבר מהתיקונים ההכרחיים שנימקתי את הצורך בתיקונם, לא שלי הוא; הם של הוגים דגולים אחרים... שוב אמליץ לך לקנות (לכבוד *חודש* הספר, בחלק מחנויות הספרים המקוונות) את ספרו "שיחות על מדע וערכים" של ליבוביץ, המדבר כולו בדיוק על נקודה זו. ייתכן והוא יבהיר דברים שאני לא הצלחתי כאן.
ה "מצוי" הינו האפיסטמה, כלומר כל ההיגדים שאינם טלאולוגיים. אין מדובר פה רק במציאות האמפירית, ברור שגם הלוגי, הדדוקטיבי (או "האנליטי", אצל קאנט) וגם האמפירי, האינדוקטיבי (או "הסינתטי" אצל קאנט), הינם "מצויים". לכן *כן* נעשתה פה הסקה (*קלוקלת, כמובן*) מה "מצוי" ל "רצוי", שאם אתה רוצה לחלוק על אי-אפשרותה, אשמח (לגבי הניסיון הראשוני שלך, בהמשך).
שוב אני נאלץ לומר לך בעדינות, שכדי לתפוס את התמונה המלאה, אין מנוס אלא להתעמק בכתביו, ולא פחות מכך בכתבי פרשניו (וצרפתי בתגובותיי הקודמות מספר המלצות קריאה. אני עדיין עומד מאחוריהן). התפישה (שבבסיסה סתירה) שאתה מנסח אכן מופיע אצל קאנט, אבל היא לוקה בחוסר איזון שאותה "התעמקות" תתקן ללא ספק. "ממלכת התכליות" היא כמובן רמז לחלוקה הקטגורית שעליה אני מדבר. צריך להבין: *בטבע אין אינטרסים, יש רק הכרח!*. תכליות, פר-הגדרה, אינן ב "מצוי". זה שקאנט הוא כותב גרוע, כבר אמרנו?
כל מה שהוא טלאולוגי, הרי שהוא נפרד מן האפיסטמה, כיוון ש *מושגית*, עפ"י קאנט, הוא נמצא בממלכה אחרת, בצידה השני של אותה דיכוטומיה. הציווי לא מצוי באפיסטמולוגיה *פר-הגדרה*. עצם המילה "מצוי" אין לה משמעות, ולא יכולה להיות, בהקשר ה "ציווי". אני מתנצל שאני נאלץ לומר זאת, אבל אינני רואה דרך שאוכל להסביר את העניין טוב ממה שעשיתי עד כה. תפיסתך את קאנט לוקה הן בחלקיות והן ב "קָרָאיוּת", הקוראת את קאנט "כפשוטו", ולכן מסתבכת בסתירות. אני אינני מקדש את "קאנט ההיסטורי", וטיעוניו, שייתכן שעלולים להיות שגויים, מסיבות כאלו ואחרות, אינם חסינים מפני תיקון (ואולי אפילו "עדכון", אם תובנות חדשות ומודרניות (למשל התקדמות בהבנת הלוגיקה) *מחייבות* זאת. יתרה מזו, אני אעדיף לתקן את קאנט מאשר לזנוח את תורתו כסותרת את עצמה. קרא לי "ניאו-קאנטיאני", אם זה עושה לך טוב, ואני אקרא לך "קאנטיאני", שתורתו שגויה (שהרי מכילה סתירה, כפי שכבר הראיתי) *ולפי קאנט*, יש לזנוח אותה משום כך).
אין מובן ל "עקביות" אלא בפסוקים. אתה פשוט לא יכול לדבר במונחים "פסוקיים" על מה שאינם פסוקים. זה הכול. אם אתה טוען שהיגדים טלאולוגיים *הם* פסוקים, נמק.
שוב, התעמקות בקאנט (ואפילו לא צריך התעמקות, וגם לא בקאנט בהכרח...) הייתה מגלה את *עיקר תורתו*: הסינתטי-אפריורי. זה, מן הסתם, היה פותר לך את בעיית ההגדרה.
אני באמת מצטער, אבל ללא הרקע הזה לא נראה לי שניתן להמשיך את הויכוח.
"פרדוקס ההבטחה" שלך אינו תקף, משום שהוא לא באמת דן בציווי עצמו: העובדה שאדם לקח על עצמו ציווי היא אפיסטמולוגית. הציווי עצמו איננו. לכן, לפי המוסר ההומניסטי שלי, אם לקחת על עצמך את הציווי לנקום במישהו להרגו, *לא אומר לך שראוי שתקיים אותה*, להיפך. והשאלה "האם ראוי לקיים את ההבטחה הזו", לנצח תהיה סובייקטיבית. "הבטחה" היא היגד המתאר את ה "מצוי" (הוא לקח הבטחה), והיא לכן 'פסוקית' (ויכולה לקבל את הסימון 'נכון' / 'לא-נכון'), אבל איננה אומרת דבר במישור הטלאולוגי (ונזכיר כי *לא ניתן לומר דבר* במישור הטלאולוגי, רק לצוות. אין בכלל משמעות לא לדדוקציה ולא לאינדוקציה במישור הטלאולוגי). לכן, כפי שניתן לראות, או שתקבל את קאנט כלשונו, ותאמר שככל פילוסוף דבריו אינם נכונים ב 100% וככל אדם גם הוא טעה ותמשיך לתור אחר פילוסוף שלא טעה מעולם, או שתתקן פרט מסוים (אני כבר כתבתי באייל על ה-מ-ו-ן נקודות אחרות שיכולות לשים בפרופורציה את הנקודה הספציפית הזו, כך שאין לדאוג לכך ש *תפסיק להיות קאנטיאני*, במידה ואתה מקבל את עיקר תורתו), ותקבל את התורה *המתוקנת* כתקפה, עד להודעה חדשה. אל תירא משיפורים. גם קאנט כתב למתנגדיו שאם הם ימצאו פסול לוגי בדבריו, עדיין תהיה תורתו תקפה, *לאחר שתתוקן* [כלומר, לא "קאנט ההיסטורי" אמר את זה, אלא קאנט שבספרו של שטייניץ "לעולם תהא המטאפיזיקה" :-) ]
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש