|
||||
|
||||
הדוגמאות שאני מכיר יותר מקרוב הן להורים שנפרדו "בטוב" יחסית, וממשיכים לגדל את הילדים בשיתוף פעולה. אני מתרשם, די מרחוק יש לציין, שלגדול כך זה לא בהכרח טראומטי. אולי יש מקרים שבהם פרידה מוקדמת מאפשרת להיפרד בטוב, ודווקא עיכוב בפרידה מביא בסוף למצבים האיומים יותר? |
|
||||
|
||||
אני בן להורים גרושים שהתגרשו בגיל מאוחר יחסית 17. ואני מנסה להזכר מה היה לי חשוב יותר עוד לפני שהם התגרשו - הצעקות או שהם ביחד? אני חושב שהם יהיו ביחד. לא בקיא במדדי טראומות אבל יש לי מחשבה שיש גילאים שזה באמת טראומתי עבורם ברמה כזאת שיש כאן פגיעה ישירה בילד. אולי צריך להגדיר גילאים לילדים בהם הם מוגנים גם מפירוק תא משפחתי וכל פירוק יביא אחריו ענישה. |
|
||||
|
||||
מההתרשמות שלי (אולי טיפה יותר מקרוב) פירוק התא המשפחתי הוא אירוע טראומתי לצאצאים גם אם ההורים נפרדים בטוב. לא צריך להתכחש לזה. הסיכויים להתגברות על טראומות גדל, להבנתי, ככל שיש יותר יציבות במערכת ותקשורת בריאה. אני חושבת שזו נקודה לזכות פירוק נישואים שהפכו רעילים, לצד הסיכוי לשפר את המודלים הבינאישיים שהילדים יגדלו איתם. |
|
||||
|
||||
מההתרשמות שלי, אנשים רבים הם בטראומות מהמשפחה שלהם שלא התפרקה (ואולי היה הרבה יותר טוב לכולם, יחסית, אם היא כן היתה מתפרקת עוד כשאפשר היה לתקן את הנזקים). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |