בתשובה לדובי קננגיסר, 07/06/02 10:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
REM אכן אלטרנטיביים. הסגנון "רוק אלטרנטיבי" הינו רחב מאוד ואינו כולל בהכרח רק את האמנים המוזרים והשוליים ביותר, אשר קשה להחליט אם יצירתם היא מוסיקה או ניסוי מעבדה בכלים מוסיקליים. הסגנון כולל כל יוצר בתחום הרוק והפופ אשר לא כל אחד יכול להתחבר בקלות לכל שיריו. זוהי הגדרה מוצדקת, לטעמי. להקה שאת כל שיריה ללא יוצא מן הכלל משמיעים בגלגל"צ אינה אלטרנטיבית, כנראה. רבים מהאלבומים והשירים של REM אינם קליטים ונגישים כמו להיטיהם הגדולים, ולעולם לא יושמעו ב-MTV, למשל, ובצדק (מבחינת MTV). אולי REM לא יוגדרו כלהקת Indie (זוהי הקטגוריה אליה רבים מתייחסים כ"מוסיקה אלטרנטיבית"), אבל בהחלט לא ניתן להגדירם כמיינסטרים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שכחת דבר אחד - אלטרנטיבה היא גם עניין של גיאוגרפיה והיסטוריה. בישראל, בסוף שנות השמונים, היה אפשר לקרוא לאר.אי.אם אלטרנטיביים. בארה"ב הם כבר היו מוכרים ומכרו עשרות אלפי אלבומים, וזה עוד לפני הפריצה המסחרית הגדולה שלהם. מלבד זאת, אחרי "אוטומטיק פור ד'ה פיפל" הם כבר לא היו אותה להקה - הטקסטים התרככו מאוד (בתחילה היו להם טקסטים פוליטיים, למשל בשיר "אוראנג' קראנץ"' המדבר על עינויים של אסירים פוליטיים) והגישה הפכה יותר קונצנזואלית. היום, גם בארה"ב וגם בישראל, אר.אי.אם, כמו יו.טו, הם להקת מיינסטרים לכל דבר. אם התכוונת להבדיל אותם ממיינסטרים בנוסח סלין דיון, למשל, יש הבדלים, אבל לא ההבדל שציינת. מה פשר הקריטריון שלך "כל יוצר.. אשר לא כל אחד יכול להתחבר בקלות לכל שיריו?" אם אני (או כל סנוב מוזיקלי אחר) לא יכול להתחבר בקלות לשרית חדד, האם היא הופכת לשוליים? השאלה היא לא רק "מי מתחבר לשירים", אלא איך הם נוצרו (כיצירה אישית/עצמאית או כהפקה מסחרית מתוכננת של חברת מוזיקה), למי הם פונים מלכתחילה מבחינת טקסטים ועיבודים (לכל המשפחה או רק לחברים של אליס קופר) ושאר קריטריונים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(Sorry for the english)
"Orange Crush" is about torture of political prisoners? I was sure it's an anti-military song. also, in my opinion, REM's "mainstrimism" has again become alternative (and some may call it even "old fashioned") since, in my opinion, mainstream american music has moved on so much so now rap has become mainstream. don't know much about "Up" and "reveal" (I didn't like both) but "New Adventures in Hi-Fi" sure has several songs with a political agenda. e.g., "new test lepper". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, הלכתי לבדוק את העניין, ומסתבר ש"אוראנג' קראנץ"' נכתב על Agent Orange שבו השתמשו האמריקאים במלחמת וייטנאם. למרות שלפי הסבר ששמעתי פעם (נדמה לי שאפילו ב"הפסקת עשר" ברדיו, אבל לא נשבע), מדובר בכלי עינויים שבו מוחצים את כף ידו של האסיר. אאוץ'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ושוב בעברית!) לא קראנץ' אלא קראש (היה משקה מוגז עם השם הזה לאחרונה, לא?) לכן מי שאמר את זה ב"הפסקת עשר" קצת לא יודע על מה הוא מדבר. אני גם לא משוכנע שמדובר על "אייג'נט אורנג"' הידוע לשמצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, סליחה, טעיתי פעם אחת והטעיתי פעם אחת, ומעתה לא אכתוב הודעות בשנייה לפני שאני יוצא מהבית. אוראנג' קראנץ' = פרי לא רצוי של זרם התודעה שלי. אוראנג' קראש = השיר של אר.אי.אם, ואולי גם מכשיר עינויים. אבל כאמור, לא מצאתי לזה תימוכין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ברק, לא ברור לי איך הגעת לזה שזה היה כלי עינויים לכף היד. בכל אתרי ה-S&M לא מצאתי שום איזכור (ועכשיו יהיה מי שיקטלג את התגובה וישלוף אותה בשעת הכושר הראשונה) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העובדה ש-REM היו מוכרים ומכרו עשרות אלפי אלבומים בשנות השמונים לא הופכת אותם אוטומטית למיינסטרים. עדיין המוסיקה שלהם לא היתה הכי קליטה ונגישה בעולם (למשל ב-Fables, האלבום השלישי, וב-Dead Letter Office, האלבום החמישי), והם נשארו מחוץ לתחום עבור קהל פוטנציאלי גדול. זה אומר שהם אלטרנטיביים, לדעתי. מה עם ה-Pixies, כוהני המוסיקה האלטרנטיבית? גם הם הצליחו לא רע והיו מוכרים מאוד. מיינסטרים? כפי שכבר כתבו כאן, גם באלבומיהם האחרונים של REM יש שירי מחאה (King of Comedy ב-Monster, למשל). ישנם גם שירי מחאה של אומני פופ מיינסטרימים למדי (מייקל ג'קסון?), כך שזה לא קריטריון. לא הבנתי את ההגדרה למוסיקה אלטרנטיבית שאתה מציע. אני לא מבין את החשיבות של איך השיר נוצר (אנחנו מדברים על המוסיקה נטו ולא על ההיבט המסחרי, נכון?) והשאר נשמע לי מעורפל. קשה אפילו לתחום את המוסיקה האלטרנטיבית מבחינת כלי הנגינה בהם משתמשים, הטקסטים או המקצבים, בדיוק בגלל האופי של הסגנון הזה - גיוון, שוני והמנעות מתוויות. נו טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בסך הכל אומר, שקשה מאוד לספור את המאזינים ורק על פי זאת להקיש על מידת האלטרנטיביות שבמוזיקה - וזאת כיוון שהפופולריות של אמנים משתנה על פני זמן. ולך אני עונה, שהמוזיקה נטו היא עצם העניין, אבל כיוון שהפופ הוא תעשייה, וגם הרוק מראה לפעמים סימנים כאלה, יש בכל זאת איזושהי חשיבות לדרך שבה נוצרה המוזיקה. יש זמרים שהם לגמרי ''מוצר מסחרי'' (קיילי מינוג למשל, או להקות בנים כמו בקסטריט בויז), יש זמרים שעובדים מדם לבם וכותבים שירים שבחיים לא יתקבלו במיינסטרים (כמו שלום גד). אלה נשענים על חברות מוזיקה זעירות, או מוציאים אלבומים בכוחות עצמם. יש גם זמרים שעובדים מדם לבם, ומה שיוצא להם זה בכל זאת מיינסטרים, בחסות החברות הגדולות (עברי לידר למשל). ויש אפילו כאלה שהתחילו כמיינסטרים בפופ, עברו ליצירה אישית שלא הצליחה מסחרית, ולאט לאט בנו את עצמם כמיינסטרים בתוך הז'אנר החדש (שלמה ארצי). ככה שיש לשקלל את מספר המאזינים במידת המעורבות של חברת המוזיקה, באמצעי ההפצה שעומדים לרשות האמן, במידת ה''חריגות'' והניסיוניות של המוזיקה שלו (הסדר לא מחייב) - ואת כל אלה להכפיל בארבע ולהחסיר משנת הלידה של המפיק המוזיקלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את allmusic לא הכרתי, ותודה רבה על הלינק. אני מחטט כרגע באתר, וחולק מדי פעם על הקטגוריזציה שלהם... אבל בסה"כ אפשר לדלות מהם הבחנות לא רעות. הנה דעתם על dimmu החביבה עלי: Blending black metal's most brutal tendencies, the melancholic beauty of opera, and industrial metal's production techniques, Dimmu Borgir has carved a niche in the metal world as one of the most savage and creative acts to hail from the Norwegian scene.
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |