בתשובה להפונז, 02/06/20 14:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני הכי אהבתי את ''פצפונת ואנטון'', במיוחד את ההערות של המספר אחרי כל פרק על הדמויות ומעשיהן. יש שם כמה אמירות מעניינות על החיים בכלל ועל אנשים בפרט שאני מוצא את עצמי מצטט גם היום. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואני, כמו החברים שלי, התלהבתי יחסית דווקא מאמיל והבלשים, וגם נהניתי לראות אחרי כמה עשורים את ''ירח של נייר'' שבו נעשה שימוש מתוחכם באותו עניין של שטרות מחוררים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני הספרים, "35 במאי" ו"פצפונת ואנטון", הזדמנו יחדיו לביתי לפני כעשרים שנה. בקריאה של אדם בוגר, הראשון איבד מקסמו. אמנם יש שם כמה אלמנטים יצירתיים ומשעשעים, אבל הם טובעים בים (דרומי?) של כתיבה יומרנית, טרחנית ומתאמצת יתר על המידה. "פצפונת ואנטון" לעומתו, השתבח. בשנים שעברו מאז קראתיו כילד, שכחתי את רוב פרטי העלילה. את הדיונים דווקא זכרתי בחלקם. גם בעיני הם היו ונשארו גולת הכותרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבת ילדותי, הילדה מהדלת ממול היתה אחייניתו של המו''ל אחיאסף, כל ספר של קסטנר היה אצלי בשבוע בו יצא לאור. אהבתי מאוד את כל ספריו, במיחד אהבתי את ''שירים לרפואה'' ומאוד התרשמתי מ''פביאן'' רומן למבוגרים על בחור רעב בזמן השפל הכלכלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה שירים לרפואה? לפני שנים רבות, כשלקחתי קורס בגרמנית, למדתי, בין השאר, שיר של קסטנר וגיליתי שהוא גם משורר, אבל לא ממש לילדים. השיר היה די מדכא, על זוג זקנים שיום אחד לא מצליחים להבין מה הם עושים אחד עם השני ולמה הם בכלל ביחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השיר שציינת נמצא בספר, השירים כולם ציניים ומרירים, אחד מהם הוא על הקופים שירדו מהעצים, לבשו חליפות ועניבות וטיפסו על עמודי הטלגרף. או מהזיכרון: יום אחד נאספו התרנגולות ופה אחד החליטו, ממחר כולן תטלנה עוגות תפוחי עץ, למחרת הטילו ביצים, כי כך דרכו של העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מאוהדי פצפונת ואנטון. הכרתי אותו הרבה אחרי שקראתי את אמיל, ולמרות שכמו הקוראים הנרגנים גם אני זיהיתי מייד את אמיל באנטון, אהבתי את אנטון אפילו יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם קראת בתרגום? אם כן, זה של מיכאל דק או התרגום הישן? אודה שאצלי היה חלק מהקסם נעוץ בתרגום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, נתקלתי בתרגום החדש והוא פשוט מחסל את הספר. חוויה דומה, בעוצמה פחותה אמנם, היתה לי עם סיפורי רודיארד קיפלינג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיבכת אותי. לפי ויקיפדיה, את שני הספרים קראתי בתרגום הישן (אלישבע קפלן). יש לי בעיה עם תרגומים חדשים. הנאת הקריאה שלי נפגמת מניסוחים שמעבירים לי תחושה של עילגות. אני גם לא מתלהב מתרגומים ש"מנגישים" את הספר, במיוחד כשכבר קיים תרגום ישן מוצלח1. הסיבה הראשונה היא עקרונית: מי שקורא את "התפסן" באנגלית, קורא אותו באמריקאית מדוברת של שנות הארבעים. השפה היא חלק מהרקע ומההקשר. הסיבה השניה היא שאני סנוב. אני נגד האכלה בכפית. כמו אחרים כאן באייל, גם אני בילדותי התמודדתי עם מילים שלא היו מובנות לי בזמן הקריאה. זה מאד פיתח את כישורי השפה שלי. גם המסתורין שבאי-הבהירות היה לפעמים חלק מהקסם3 4. קריאת ספרים מלכתחילה דורשת מאמץ מסוים, ולא שווה להרוס ספר טוב בשביל אלה שלא מוכנים להתאמץ קצת2. _____ 2 הדברים לעיל נכתבו מהזווית האישית. העניין כמובן מורכב יותר. התרגומים שקראתי היו מקסימום מדור הסבים שלי, ובשפה מתחדשת שלא היתה מבוגרת מהם בהרבה. עם הזמן הפער ילך ויעמיק. עם שייקספיר אני מעדיף להתמודד בניסוח המקורי3, אבל קראתי שלדוברי ספרדית מאד קשה לקרוא את דון קישוט (מאותה תקופה). 3 גם כשאני קורא בתנ"ך. 4 ע"ע ההברקה של מאיר שלו ב"עשו", כשצמד תאומים חולקים זוג משקפים יחיד. 1 במוטל בין פייסי החזן, ברקוביץ' תרגם את "מאכן א לעבן" כ"עושים חיים". נפלא בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחי, שלמד את כיתה י''א בבריטניה ונאלץ ללמוד שייקספיר בשפת המקור, אמר שזה היה קשה מאוד, אבל לא רק לו אלא גם לשאר בני הכיתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בי"א למדתי את המלך ליר בעברית. גם התרגום של שלונסקי (מגרמנית!), עם "תחמסת נמיבזה" וכאלה, היה חגיגה. לא טענתי שזה קל. בעיני זה מאמץ סביר ששכרו בצידו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה היום, כבאורח פלא1, מקדיש הארץ כתבה שלמה ל-35 במאי. 1 עם קצת עזרה מלוח השנה, כמובן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משער שביחס לתרבות הגרמנית הספר חתרני, והיה חתרני שבעתיים בתקופה שיצא לאור. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |