בתשובה ליוסי, 30/01/20 20:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מציג את זה כדילמה ציבורית, אבל עד כמה שאני רואה זו דילמה אישית של אנשי צוותי רפואה. הממשלה בוודאי צריכה להטיל סגר1, ומוסרית אסור לתת הקלות אפילו לצורך "איחוד משפחות", אלא אם יש אמצעי ביטחון הולמים שהופכים את הסיכון למידתי. אבל אין סיבה אפידמיולוגית למנוע מאנשי רפואה שמעוניינים בכך להיכנס לאזור הנגוע, תוך אמצעי זהירות הולמים ביציאה ממנו. כלומר, אני מניח שכן יש כאן הגדלה מסוימת של הסיכון האפידמיולוגי, אבל היא מספיק קטנה כדי שיהיה לא-מידתי לאסור עליהם כליל להיכנס. מצד שני, אני לא חושב שהציבור יכול לחייב איש רפואה שאינו מעוניין בכך להיכנס לאזור הנגוע. אם עד כאן מוסכם, אז אכן יש דילמה מוסרית - זו האישית של אנשי רפואה; ואם תתעקש, גם דילמה של הורה לילד קטן שבדיוק בעת הטלת הסגר הילד היה בפנים וההורה בחוץ, ונניח שהרשויות מתירות לאנשים מבחוץ להיכנס, כשהם מודעים לסיכון ומוותרים על זכותם לצאת. אני חושב שהשיקולים כאן יותר מוכרים. 1 מה, באופן כללי, אמור לגבור - בריאות הציבור או חירויות הפרט? אני חושב שקשה לחלוק על כך שזו לגמרי שאלה של מידתיות2. רק שלושה חודשים מלאו למקרה של חסר הבית חולה השחפת שסירב לטיפול, ובית המשפט אישר לכלוא אותו בכפייה במתקן שב"ס לצורך טיפול בבידוד, תוך שימוש בהליך פלילי כמעט פיקטיבי כתירוץ. יש שהתנגדו לפסיקה, אבל ניכר שגם הם היו מסכימים לאשפוז בכפייה במסגרת רפואית ייעודית, אילו היתה כזו - נגד זכות הפרט. 2 ואתה יכול כמובן להפוך את זה לשאלה כמותית תיאורטית: כמה סיכון מצדיק איזו הפרה של זכויות פרט. תשובת המותן שלי היא שברור שאי אפשר לתת תשובה מספרית מנומקת (אלא אם אתה חולק על כך שמדובר בשאלה של מידתיות; אני מניח שאת שתי התשובות הקיצוניות דווקא קל לנמק, גם אם לא לשכנע), ולכן זו שאלה כמעט לא מעניינת. אבל אני לא שולל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה דילמה ציבורית ולא דילמה אישית. ציבורית: הסכנה לשלום הציבור חריפה ומיידית, הגבלות על חופש הפרט הן בדיוק מה שיקטין אותה. כל בית משפט בעולם היה מאשר אותן, לא צריך להיות סין בשביל זה. מה שכן- ההשלכות הציבוריות של סגר שונות ממדינה למדינה. אני מתאר לי שבאמריקה מיד היתה מתחילה ביזה באזור הסגור. שם, דבר ראשון מתחילים ביזה, לא משנה למה. אישית: רופאים תמיד מטפלים בחולים. הם אף פעם לא אומרים להם- תסתדרו. אבולה, אבעבועות שחורות או איידס. אולי יש מיעוט שחושש לעצמו, אבל הרוב נוקט את אמצעי הזהירות שזמינים לו ולא מפסיק טיפול בחולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם מה שאתה כותב על רופאים (לא רק שלא מפסיקים, יש תמיד גם כאלה שנרתמים למשימה אפילו שקודם הם עשו משהו אחר, ומדובר בחולי עיר אחרת). אבל אני לא חושב שאין כאן דילמה מוסרית אישית עבורם. זו שאלה לא טריוויאלית האם זו חובתם המוסרית או רק זכותם (ושל מי בדיוק מהם). אני חושב שגם אם זו חובתם, זה מסוג החובות שקל להבין את מי שמתחמק מהן; ולכן, הדילמה קיימת, ואלו מהם שבוחרים לטפל תוך סיכון ראויים לצל"ש, גם אם צפוי שהם יעשו זאת ואם לא הם אז יהיו אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בהחלט. אגב, פלא בעיני שהצוות הרפואי בבתי חולים לא חולים בעצמם הרבה יותר מהממוצע- הם נמצאים בסביבה עתירת גורמי מחלה, כולל חיידקים עמידים, עובדים במשמרות, סובלים מלחץ, ולכאורה אמורים היו להיות פגיעים. לא מצאתי נתונים אבל נראה לי שהצוות הרפואי לא חולה יותר מהממוצע כלל. כנראה יש משהו באמרה ''שלוחי מצווה אינם ניזוקין''. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |