 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז כנראה שלא זה מה שיביא את האנושות לקיצה. אבל המראות, הפאניקה, ומאה ושבעים האומללים שמתו מהמחלה (נכון לעכשיו) מלחיצים למדי. ויש כאן דילמה קשה - מה הדבר המוסרי לעשות בהתפרצות מחלה קטלנית ומדבקת במיוחד? להטיל סגר מלא (בסגנון הדבר של קאמי) ולתת לאומללים "להתמודד עם זה בעצמם" (שזה יופמיזם להפקרתם למוות) או להתגייס ולטפל בחולים בידיעה שזה מגדיל משמעותית את הסיכון לשאר האוכלוסיה? __ . . . . . . . . . ונניח (חלילה) שמישהו אהוב, אולי אף צאצא שלך, נמצא באיזור הנגוע. האם תשובתך שונה כעת? האם האנשים הקרובים לאיזור הסגר, וחלקם קרובים רגשית לאנשים הכלואים שם, מסוגלים לקיים את הוראות הסגר? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מגפה עם 3-2 אחוזי תמותה היא לא באמת איום. אפילו לסארס היו משהו כמו 10 אחוזי תמותה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איום על מה? ברור שהמין האנושי ישרוד, אבל אם המחלה תדביק רבע מאוכלוסית העולם, כמו השפעת הספרדית, היא תהווה איום על הכלכלה העולמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, כמובן. אבל מה דעתך על פרדוקס ההסגר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 273111 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדילמה הזו עמדה בצורה מעשית לפני כמה שנים עם התפרצות האבולה. התשובה הבסיסית הייתה סגר. אבל גם זה דרש התערבות של אנשי בריאות, חלקם חיצוניים. בהמשך פותח גם חיסון, שמשמש בהתפרצות הנוכחית (למרבה הצער בהתפרצות הנוכחית יש בעיה של אלימות כנגד עובדי בריאות, כחלק מהסכסוכים שמתנהלים באתו אזור). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם במקרה האבולה הסגר אכן נשמר בקפדנות? על פי וקיפדיה, המחלה התפשטה למקומות נוספים (כולל 17 מקרים מחוץ לאפריקה). בנוגע לעצירת המגפה, ויקי גם טוענת ש: יכולת ההדבקה והקטלנות הגבוהה של הנגיף, וכן זמן הדגירה הקצר של המחלה, הם הגורמים העיקריים לעובדה כי מגיפות האבולה נשארות מוגבלות בהיקפן ואינן הופכות למגיפות בקנה מידה גדול. נשאי המחלה אינם מספיקים לחשוף אנשים רבים למחלה, לפני שהם מתים ממנה, ובכך זו למעשה "מגפה המשמידה את עצמה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מציג את זה כדילמה ציבורית, אבל עד כמה שאני רואה זו דילמה אישית של אנשי צוותי רפואה. הממשלה בוודאי צריכה להטיל סגר1, ומוסרית אסור לתת הקלות אפילו לצורך "איחוד משפחות", אלא אם יש אמצעי ביטחון הולמים שהופכים את הסיכון למידתי. אבל אין סיבה אפידמיולוגית למנוע מאנשי רפואה שמעוניינים בכך להיכנס לאזור הנגוע, תוך אמצעי זהירות הולמים ביציאה ממנו. כלומר, אני מניח שכן יש כאן הגדלה מסוימת של הסיכון האפידמיולוגי, אבל היא מספיק קטנה כדי שיהיה לא-מידתי לאסור עליהם כליל להיכנס. מצד שני, אני לא חושב שהציבור יכול לחייב איש רפואה שאינו מעוניין בכך להיכנס לאזור הנגוע. אם עד כאן מוסכם, אז אכן יש דילמה מוסרית - זו האישית של אנשי רפואה; ואם תתעקש, גם דילמה של הורה לילד קטן שבדיוק בעת הטלת הסגר הילד היה בפנים וההורה בחוץ, ונניח שהרשויות מתירות לאנשים מבחוץ להיכנס, כשהם מודעים לסיכון ומוותרים על זכותם לצאת. אני חושב שהשיקולים כאן יותר מוכרים. 1 מה, באופן כללי, אמור לגבור - בריאות הציבור או חירויות הפרט? אני חושב שקשה לחלוק על כך שזו לגמרי שאלה של מידתיות2. רק שלושה חודשים מלאו למקרה של חסר הבית חולה השחפת שסירב לטיפול, ובית המשפט אישר לכלוא אותו בכפייה במתקן שב"ס לצורך טיפול בבידוד, תוך שימוש בהליך פלילי כמעט פיקטיבי כתירוץ. יש שהתנגדו לפסיקה, אבל ניכר שגם הם היו מסכימים לאשפוז בכפייה במסגרת רפואית ייעודית, אילו היתה כזו - נגד זכות הפרט. 2 ואתה יכול כמובן להפוך את זה לשאלה כמותית תיאורטית: כמה סיכון מצדיק איזו הפרה של זכויות פרט. תשובת המותן שלי היא שברור שאי אפשר לתת תשובה מספרית מנומקת (אלא אם אתה חולק על כך שמדובר בשאלה של מידתיות; אני מניח שאת שתי התשובות הקיצוניות דווקא קל לנמק, גם אם לא לשכנע), ולכן זו שאלה כמעט לא מעניינת. אבל אני לא שולל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה דילמה ציבורית ולא דילמה אישית. ציבורית: הסכנה לשלום הציבור חריפה ומיידית, הגבלות על חופש הפרט הן בדיוק מה שיקטין אותה. כל בית משפט בעולם היה מאשר אותן, לא צריך להיות סין בשביל זה. מה שכן- ההשלכות הציבוריות של סגר שונות ממדינה למדינה. אני מתאר לי שבאמריקה מיד היתה מתחילה ביזה באזור הסגור. שם, דבר ראשון מתחילים ביזה, לא משנה למה. אישית: רופאים תמיד מטפלים בחולים. הם אף פעם לא אומרים להם- תסתדרו. אבולה, אבעבועות שחורות או איידס. אולי יש מיעוט שחושש לעצמו, אבל הרוב נוקט את אמצעי הזהירות שזמינים לו ולא מפסיק טיפול בחולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם מה שאתה כותב על רופאים (לא רק שלא מפסיקים, יש תמיד גם כאלה שנרתמים למשימה אפילו שקודם הם עשו משהו אחר, ומדובר בחולי עיר אחרת). אבל אני לא חושב שאין כאן דילמה מוסרית אישית עבורם. זו שאלה לא טריוויאלית האם זו חובתם המוסרית או רק זכותם (ושל מי בדיוק מהם). אני חושב שגם אם זו חובתם, זה מסוג החובות שקל להבין את מי שמתחמק מהן; ולכן, הדילמה קיימת, ואלו מהם שבוחרים לטפל תוך סיכון ראויים לצל"ש, גם אם צפוי שהם יעשו זאת ואם לא הם אז יהיו אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בהחלט. אגב, פלא בעיני שהצוות הרפואי בבתי חולים לא חולים בעצמם הרבה יותר מהממוצע- הם נמצאים בסביבה עתירת גורמי מחלה, כולל חיידקים עמידים, עובדים במשמרות, סובלים מלחץ, ולכאורה אמורים היו להיות פגיעים. לא מצאתי נתונים אבל נראה לי שהצוות הרפואי לא חולה יותר מהממוצע כלל. כנראה יש משהו באמרה ''שלוחי מצווה אינם ניזוקין''. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |