בתשובה לשוקי שמאל, 29/12/19 15:09
סוף דבר 712145
דב אנשלוביץ • בתשובה לשוקי שמאל יום ב', 30/12/2019, 6:33
פרט המידע שהתגלה לי עתה כשקראתי את תגובתך לפיו נדרשו בזמנו הוריה של ורדה פוקס לאספה מבית החולים והוזהרו שאם לא יעשו כן תימסר התינוקת לאימוץ הוא מבחינתי מעין סגירת מעגל או במילים האחרות "סוף דבר". כמדומני הייתי הראשון שהגיב על ידיעה זו באייל. הסיפור שהובא, לפיו לראשונה התגלתה התאמה גנטית בין ורדה פוקס ומשפחתה הביולוגית, ומצד שני הובאו סיפורים במשפחה הזאת על חטיפת תינוקת, די הרשים אותי, ופער איזה שהוא סדק בסקפטיות הבסיסית שלי בקשר לשאלה אם אכן היו באמת ממש חטיפות של תינוקות לצורך אימוצם במשפחות אחרות. לכן כתבתי תגובה שכותרתה "אקדח מעשן ?" עם סימן שאלה בסופו ! בתגובתי גם שאלתי את עצמי אם אירוע זה יגרור אחריו שרשרת של אירועים דומים. על תגובתי זו התנפלת עלי ממש שלא בצדק. משעבר זמן ולא חווינו שטף של אירועים דומים, וגם האירוע הזה, עקב המידע החדש, התגלה כממש לא כפי שסופר, בעצם קבלתי תשובה לשאלתי, וחזרתי להתייחסותי הבסיסית הנ"ל מלפני האירוע הזה.
סוף דבר 712218
שוקי שמאל  (אתר) • בתשובה לדב אנשלוביץ יום ג', 31/12/2019, 19:56
ואני עדיין פוסל את הגישה שהתפתחה דוקא בצד האשכנזי של העניין. לא פעם, אני שומע את הטיעון שאפשר להבין את מצוקתם של ניצולי השואה או בניסוח הזדוני יותר על ממסד/"מאמצים" שחשבו שהם עושים טוב ל"חטופים". אין שום רלאבנטיות למצוקות השואה או למה חשבו אלו על אלו. בני אדם הגונים ושומרי חוק צריכים לדעת היום והיו צריכים לדעת גם אז, שלהוציא ילדים במרמה מחזקת הוריהם היא פשע מהחמורים שאפשר לחשוב עליהם. מי שרוצה להאשים זולתו בפשע כזה, ראוי שיציג ראיות חותכות ולא יסתפק בקריאת כותרות וסברות כרס.
לזוועה הזו, מצטרף עוד כזב שלצערי חזרו עליו גם בתכנית המקור של רביב דרוקר. נאמר שהליך האימוץ לא היה מוסדר בחוק בשנות ה-‏50. זוהי אמת כל כך חלקית שהשימוש שנעשה בה הופך אותה לכזב גמור.
נכון שחוק האימוץ הישראלי (נוסח ראשון) נחקק בשנות ה-‏60, אבל ליישוב העברי בתקופה המנדטורית היה הליך אימוץ מסודר שנגזר מן החוק הבריטי והמשיך להיות תקף במשך שנים רבות גם במדינת ישראל. הליך האימוץ היה באחריות המחלקה הסוציאלית המקומית (ועם הקמת המדינה בפיקוח משרד הרווחה). העו"ס היה חייב להכין תיק אימוץ ולהגיש אותו לשופט השלום לחתימה. כל אימוץ שלא נעשה בתהליך כזה היה בלתי חוקי.
בדו"ח ועדת כהן-קדמי (ועדת החקירה הממלכתית) נכתב על לקונה שהיתה בהליך. לא היה נוהל מסודר של הכרזה על ילד כנטוש, והעו"ס עשו זאת על דעתן וללא דיווח מסודר לגורם מרכזי כלשהו. ההליך הזה יצר לא פעם איבוד זהותו המקורית של הילד ומנע קשר מאוחר אפשרי עם ההורים. המקרה הידוע הוא המקרה של מרים שוקר. האם הצעירה התגרשה מן האב שעבר לגור מחוץ למעברה. האם מסרה את הילדה לאימוץ תחת שם נעוריה וכעבור כמה שנים היא נמסרה לאימוץ למרות שאביה כבר חיפש אותה.
הועדה סברה שהכשל הזה של אימוץ מזדמן יכול להיות הסבר לפחות לאחדים מ-‏50 המקרים שלא נמצא שום מסמך על מה דעלה בגורלם. עג היום לא נמצא אפילו מקרה אחד כזה. (הדעת נותנת שרוב הילדים נפטרו והמסמכים פשוט אבדו וחלק מסויים בודאי נובע מרישום התלונות כאשר בני אותה משפחה דווחו על אותו ילד.בשם מעט שונה).
במקומות שונים מופיע מספר הילדים שעל גורלם לא נודע דבר כ-‏69 ובמקום אחר כ-‏56. יתכן שההבדל נובע ממספר תלונות שעסקו בהעלמות ילדים עוד בתימן ,במחנה המעבר בחאשד, עומן.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות