 |
הייתי רוצה לשתף את הקוראים ובפרט את הדוקטור הפסיכולוגית בחוויה אישית.
בשנות חייו האחרונות אבי זצ"ל לקה בסוג כלשהו של דמנציה שהפסיכיאטר זיהה כאלצהיימר. כשנתיים לפני מותו אבי נפל בביתו ושבר את שורש כף היד. לאחר שנאלצתי להגרר עמו 3-4 פעמים למרפאות כדי לגבס את היד לאחר שהוא הסיר את הגבס, התברר לי שהוא במצב שבהעדר ידע רפואי אתאר כפסיכוזה. הוא לא הפסיק לדבר אל עצמו במשך שעות ותוך שעה מרגע שהותקן הגבס הוא הסיר אותו. מאחר ואבי לא היה בטיפול פסיכיאטרי לפני כן הייתי אובד עצות והגעתי לחדר המיון הפסיכיאטרי של בי"ח רמב"ם. לאחר המתנה של 8-9 שעות (כאשר אבי מדבר כל אותו זמן אל האויר) הצלחתי סוף סוף להתקבל אצל רופאה תורנית. הרופאה בדקה אותו ובסופו של דבר נתנה לי מתוך הסתייגות וחשש כמה כדורי ריספרדל. ההסתייגות התבטאה בכך שהיא הזהירה אותי שהיא לא מאמינה שהכדור יעזור וספרה לי שמדובר בכדור מן הדור הישן של התרופות הפסיכיאטריות ויש לו הרבה תופעות לואי ובכלל ההשפעה שלו אינה ממוקדת.
הגעתי הביתה וע"פ התווית הרופאה נתתי לו חצי כדור. תוך רבע שעה הוא נרגע והמצב לא חזר עד סוף חייו.
המסקנה: אוי לחברה שאינה יכולה לסמוך על השכל הישר והשיפוט של רופאיה ומפעילה עליהם טרור והיסטריה ציבורית. התוצאה המובטחת בתנאים שבהם אין לרופאים את התנאים והאמצעים האופטימאליים לטיפול (שזה כמעט תמיד) היא אותה תוצאה: רופאים ימנעו מחוליהם עזרה אפשרית רק כדי להגן על עצמם מפני ענישה מנהלית. מי שאין בידו להבטיח רפואה בסיסית בתנאים מינימליים לכל דורש, מוטב לו שימנע מהשקעה בשכבת ניהול בירוקרטית נוספת בנוסח מח"ש של רופאים ובטח לא להפקיד את הפיקוח הזה בידי התקשורת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש