בתשובה לאלברט שבות, 30/05/02 19:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נו, ואתה מתכוון ליישם את הצעתו? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי ספק, שישנו סוג של אנשים, שלא היה מביא ביוזמתו נוסח תגובה- כזו של דר' בן דב, אם היא לא מחמיאה לו או לא משרתת את טעמו.. (כמובן, אם הדבר הוא בשליטתו). בד"כ, על אנשים כאלו, נמנים צרי האופק, אלה שיודעים לשמוח לאד, אלה ששומרים טינה, או כאלו שאוהבים לשנוא. דמוייות כאלו מתאים להם להתעלם מתגובה בלתי מחמיאה, ובוודאי לא הייתי מצפה מהם (למשל) להביא מרצונם הטוב נוסח של תגובה "בלתי רצוייה" או בלתי הולכת עם דעתם. אגב מר קננגיסר, איך איישם את הצעתו? מה אני אמור ללמוד מתגובתך? (אגב, אני עדיין ממתין לתשובתך, או לשיקול מערכת האייל, בנושא ששוגר אתמול דרך המייל של "ספיידי" ולא אוטלוק הבעייתי.. כולי תיקווה שהתשובה גם השיקול יהייו מקצועיים, נקיים מכל שיקול אחר..) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאתה אמור ליישם, מר שבות, הוא להפסיק את הכתיבה הפתלתלה, מלאת הסטיות מהנושא, הבלתי ברורה והבלתי קריאה בעליל שאתה כה מחבב - להקטין את מספר המילים בצורה דרסטית ולנסות להגיע לנושא שאתה מנסה לדבר עליו בלי כל-כך הרבה סיבובים מסביבו. זו גם התגובה, העניינית לחלוטין, לטקסט האחרון ששלחת לי. התגובה הפחות עניינית לטקסט ששלחת לי, היא שאין לי שום כוונה להתייחס באופן ענייני לטקסט שאתה פותח אותו בהקנטה אישית נגדי. אני לא חייב לך כלום, אני לא חבר שלך, ואם אתה לא יכול להתייחס בכבוד מינימלי לאנשים ש*אתה* מבקש *מהם* משהו, לא ממש מגיע לך כבוד בחזרה. יום טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Message : הודעה: From: albert22@speedy.co.il מאת: To: chiefed@haayal.co.il אל: Date: Thu, 30 May 2002 14:35:53 GMT תאריך: Subject: To Haayal נושא: שלום לך דובי, כן זה אני אלברט שבות- "מכא שנית".., ואני מצ"ב הודעה שממנה עולה האשמה "קונקרטית" "מוגדרת" "לא תמימה" כנגד הגורמים : נשיא בית המשפט העליון, זרוע השילטון (בתקופת ממשלת ברק), והזרוע העיתונאית . ברצוני כמובן לפרסם את הודעתי באתרכם, ברשותכם ואם תראו לנכון.. יצויין שההודעה נוגדת לכאורה את "האינטרסים" של גורמים ועיתונים מסויימים, ותוכן המאמר נשלח אל כל הגורמים המוזכרים בו, אולם נמנעו מלתת כל תגובה בנידון . נראה מהי דמוקרטיה בשבילכם מר קננגיסר- אם שיקול מערכת האייל הינו מקצועי "ניטו".. מהו חופש ביטוי- איך עובד אצליכם המושג הזה. תוכן ההודעה : שופט, ולכל הדעות הינו כלי בידי החברה, ומידותיו נגזרות ממידות החברה שהוא שליחה . שופט ובשום אופן אינו מעל החברה בכל מובן ובכל מצב . כוונתי היא לנסות ולהאיר נקודה אחת שמוסכם עליה מקיר לקיר ולכאורה אינה שנוייה במחלוקת ואין עוררין עליה : השופט מייצג את החברה והוא מנוי על מערכת משפט שאת מידותיה תפרה החברה . התוכן הזה אמור להיות מובן מאליו- בישראל, והוא לא . הוא רחוק מלהיות מובן מאליו . אין עוררין על זאת, ששופט הינו אחד התפקידים רמי המעלה אפוף עוצמה וכוח מטבעו- ואין לי בעיה עם זאת.. הבעיה מתחילה להתעורר, כאשר בעל תפקיד רב עוצמה משתכר מכוחו- ושופט אסור לו להשתכר מכוחו, אסור לו ליפול בחטא זה . הבעיה משתרשת כאשר המערכת המשפטית כמיכלול נוטה לשיכרון חושים, או אם תרצה- כאשר העומדים בפיסגתה נוטים לזאת.. אזי המחלה הופכת לנגע, והנגע הופך לנורמה .. אינני מדבר, לא לטעות, על חריגה מסמכות, אינני מדבר על שחיתות במערכת, הינני מדבר על הדבקות האובססיבית בכוח שמובילה לחטא : להשתכר מכוח. לנבדלות מהחברה. לאגואיזם מחשבתי מוטעה: אני מעל לכל כי כך אני . כי זה מקומי . שמעתי פעם משהו בנוסח : הכל שפיט . אין דבר שאינו שפיט , אולם אבוי לחברה שבכל שאלה ושאלה תבוא איתה לשופט! אבוי לחברה כזו ואבוי ליום כזה. לא על שום מה, עשתה לה החברה מוסדות ברמות שונות. ראש הממשלה הוא אחד המוסדות האלו. משרד X או Y הם עוד מוסדות שייוסדו ע"י החברה, וכל מוסד בתחומו יכול להוות כבית משפט לכל דבר, ומתוך זאת באה הקביעה האחרונה: חברה שתזדקק בכל שאלה (או בהרבה שאלות) לעזרתו של בית משפט, הינה חברה שמוסדותיה כשלו וגם היא איתם. מוסדות חברה כזו קצרה ידם, ולא הצליחו להתמודד עם השאלות שבתחומם, שאמונים בלתת מענה עליהן, ולכן הן (השאלות) ייצאו מתחומם ונזקקו לדין "שופט"- זוהי הראייה לכישלונם . אולם, מה אם "השופט" שמינתה החברה ייחליט להכנס למוסד מסויים ולקחת לעצמו תיק לדייון?! או אז, האם ניתן לומר "שהגולם" קם על יוצרו ? או גם אז החברה תואשם בכישלון ? התיק של קבורת הגופות בג'נין שדן בו בית המשפט העליון והשאיר אותו פתוח לסוף שבוע (ואיתו הגופות מוטלות לשישי שבת), הינו דוגמא מאלפת לסוגייה הזו . מן הראוי היה לתת אימון במוסד האמון על הנושא ולהעניק לו את האימון והכבוד הראויים בצורת אי-הצדקה בעייון בתיק.. בצורת סירוב עקרוני לעיין בתיק . לא הייתה עילה לחוסר האימון המשווע שתורגם בעצם הלנת התיק לסוף שבוע.. מהות התיק שדן בחובת הרישום בת.ז. ופסק הדין שניתן בו, הינו עוד דוגמא בסוגייה הנידנת . זהו מקרה מאלף לחדירה מאלצת (ולא מאולצת) אל תוך מוסד שהחברה החליטה על הקמתו באופן דמוקרטי, וייבוא העליון וייכנס אל המוסד מדלתו הראשית .. בשני המקרים, לא ניתן להתעלם מהמחשבה המשתחררת : הנטייה לשפוט, הנטייה לדון בתיק- נטייה שמזכירה את הרצון את לאהוב .. העליון של גדולת הדמוקרטיות, לא שידר לעמו ולעולם (בבחירות האחרונות / בוש-אל גור) נטייה כזו, לא שידר רצון לשפוט.. נהפוך : שידר את האי-רצון להתערב בתוכן או בתכנים של מוסדות ומוסכמות החברה . הוא לא שינה דבר בהם . אין ספק שגם מוסד- כל מוסד עלול לטעות, עלול לקבל החלטה מוטעית . כל מוסד הוא "שפיט" על אנשיו החלטותיו והעומדים בראשו . אין ספק שיש ונכון להעמיד את החוק מעל לכל הראשים והמוסדות, והרשות השופטת היא המייצגת את החוק והיא זאת שתעמוד על ראש כל הראשים . אולם מתעוררת כאן בעיה "לוגית" פשוטה : אם הרשות השופטת היא "האלוהים" המוסכם של כל החברה, מי הוא האלוהים שלה ? מי יבטיח לי שהעומדים בראש הרשות הזאת אינם כמוני וכמוך מבשר ודם שעלולים לטעות או לקבל החלטה מוטעת ? ואם לא ניתן להבטיח- מה ניתן אם כן לעשות בנידון? איך ניתן לפתור את הבעיה הלוגית המוצדקת הזו ?! תשובת החברה לבעיה שלעיל הינה מפתיעה אך פשוטה ונחרצת : לא ניתן להבטיח כלום ולא ניתן לעשות כלום . זוהי התשובה הייחידה ויש לקבלה- ואישית אני מבין ומקבל את הדברים (אחרת אין סוף לשאלת הביצה והתרנגולת..), אולם ואפילו לתשובה נחרצת שכזו, ישנו סייג טבעי ונסתר, תוצר טבעי של תבונת החברה לכל דורותיה : לא כל אדם ייעמוד בפיסגה . רק אדם עם סיכויים מינימלים לטעות/ לחרוג.. יכול לעמוד בפיסגת הפסגות ולהנות מהאימון המוחלט של החברה. רק אדם עם סיכויים מקסימלים בהדיפת בצע הכוח וחמדת העוצמה יכול להיות בפסגה ולהיות בין הבודדים שלא נתונים לפיקוח וביקורת מעשיים, מצד החברה ומוסדותיה . ותאמינו או לא: גם כאן, בנקודה הזו, ישנם לחברה את הכלים בלבדוק את טיב בחירת אנשי פיסגתה והמעקב אחריהם: דינו של שופט תעבורה שייתפס במהירות מופרזת אינו כדין אדם רגיל- מאמין אני שתישמט ממנו, בנוסף לעונש הראוי, גלימת השופט.. אדם-שופט שיימעד כנ"ל- הגם וגלימתו הינה מקור פרנסתו הייחיד, שופט עם עבירה מוסרית כנ"ל .. והייתי רוצה, בנקודה הזו, להעלות שאלה אחת לאוויר העולם- וכאן הגיע תורה : "שופט" שייתפס "בעבירה" בלתי שפיטה, ראוי להופיע בחברה עם גלימתו ? עבירה "בלתי שפיטה", יכולה להיות בצורות שונות ומשונות : אדם שמסרב לעזור לחברו בשעת צרה, אינו שפיט . איש שיש ביכולתו לתת צדקה לעני שנזדמן אליו- ולא נותן, אינו עובר עבירה שפיטה. אדם שלא אוחז בידו של עיוור וחוצה איתו את הכביש- כנ"ל.. ועוד כהנה וכהנה.. ברצוני לחדד את הקטע האחרון, ולהביא כאן דוגמא שניתקלתי בה אישית "לעבירה בלתי שפיטה", ולשיטתי, חמורה ביותר . אולם היא תישאר בגדר החשד, כל עוד והצד שמנגד לא נתן את דעתו ואת טיעוניו עליה.. אני מתכוון למקרה שקרה לי עם נשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט אהרון ברק. את הקישור ללינק הזה אשלח בדוא"ל לאתר בית המשפט העליון, ואזמין בו בזאת את כבוד השופט ברק לענות על "טיעוני" ולתת את דעתו על המקרה, אם ייראה לנכון . הדבר אירע בשלושה שלבים נבדלים "שהמקרה" קישר ביניהם , וכך יועבר ויוסבר כאן : א' - לפני שנים מספר, בתקופה שהחלה לבקוע פרשת הסתבכותו של המו"ל של מעריב, הוצאתי בנידון מכתב כאזרח, בו הרהרתי בקול רם על האבסורד החמור, באפשרות ניצול הדיעה העיתונאית לצרכים בלתי תמימים בעליל, והכוונת הדיעות והטייתן לכיוון מסומן מראש- כך שיישרתו את מקורן באופן הרצוי והמחושב מראש, והתהייה באוזלת היד הציבורית שמביטה על האבסורד שנעשה לאור השמש ובחסות הדמוקרטיה- ואין לאיל ידה.. כוונתי הייתה לדיקטטורה העיתונאית שבחלקה מייצרת דיעות בחסות פולחן חופש הביטוי והמשחק המכור של הדמוקרטיה . את המכתב קיפלתי ושלחתי אל כבוד נשיא בית המשפט העליון בעצמו, כאזרח דואג, ואולי והכתובת שבחרתי תצביע על גודל וכנות דאגתי . אינני, כמובן, אובייקטיבי כלפי עצמי ולהערכתי העצמית, אולם לא אמנע מלומר שאם היה חתום על המכתב אישייות ציבורית, או אם הייתה התייחסות עניינית או אף מקרית לתוכן המכתב, הדבר היה מספיק ליצור הד אדיר ורעידה שאין למגזר מסויים עניין בה .. על המכתב קיבלתי מכתב תשובה בן חצי שורה ממנהלת לישכת השופט העליון, בו אישרה "כחוק" את קבלת מכתבי . יש להוסיף, ומתוך הכבוד שרחשתי לכתובת רמת המעלה שהמכתב הופנה אליה, הוא נשלח אך אל לישכת השופט העליון בירושלים, בלי שום עותק לשום כתובת אחרת . ב' - ושוב, האזרח נתקל באבסורד "משעשע עד כאב..", והתקופה תקופת בחירות, כאשר ערב אחד בשידורי הבחירות, שומע הצהרות פוליטייות חד משמעייות שבאות מהכיוון הקיצוני השמאלי של המפה הפוליטית : אנו ובכל סיטואציה לא נשב עם ש"ס, זהו הקו האדום שלנו ושל עקרונותינו, חד משמעי . ובערב הרכבת המרכבה אני שומע שוב מאותו הכיוון את אותו הקול, אך עם ההודעה : א' א' א'- אנו כן מוכנים לשבת עם ש"ס ולחלוק איתם את אותו השולחן (העוגה) הממשלתי . מיאנתי להאמין להקשיב.. אבל איך ניתן לטעות במיתרי הקול הגברי שניסח בעברית משובחת את הדברים שייצאו מפיו מבלי מבוכה או רעידת קול .. באותה תקופה של הרכבת הממשלה (מלאכת החלוקה), יצא לי לשמוע ובשידור חי עוד הצהרות מנוגדות טיפשייות ואף מבזות: העיקר לזכות בנתח והמטרה מקדשת את האמצעים- אלה הם שני הכללים שהנחו את הפוליטיקאים בשבועיים שלפני הרכבת הממשלה, ממשלתו של אהוד ברק . כאב לי לא רק דאגתי.. מהנימה, מהכיוון, מהעתיד, מההווה, מעצם ראיית הממשלה כנתח של עוגה, כמקום עבודה מכובד ומבוקש- ככתבו וכלשונו, ומעצם השאיפה האישית שמותנעת ע"י האגו האישי, לא ע"י טובת האומה, לא ע"י אינטרס האומה, כי-אם ע"י האגו האישי והשאיפה האישית והאינטרס האישי- ואם מתעלים קצת על עצמם, אזי נפתח פתח צר גם לאינטרס המפלגתי ולאנשי שלומינו במחנה, ואם יש מקום ותפקיד לתת להם כגמולם- למה לא! ההגינות מחייבת . שמתי לב בתקופה ההיא, שהמדינה פשוט הלכה לאיבוד, בלי אף שתעלה למכרז או למכירה פומבית . שמתי לב, שקול המדינה ואינטרס המדינה שקעו , וצפו במקומם קול האנשים ואינטרס האנשים . שמתי לב לביזייון שנעשה לאור היום, מבלי את הצורך להסתירו או להסתתר מפניו מחמת הבושה האנושית, התחושה ההיא המוכרת . את כל זאת חשתי אך לא שיתפתי בהן איש, אולם כן : הם עמדו מאחורי רעיון מסויים אחד, כדלק טוב להתנעה . כותרת הרעיון היתה : שתיכון ממשלה מקצועית ועצמאית, לצד כוח פוליטי נבחר שקבוצה מצומצמת תייצג אותו ובמקביל תייצג את המפה הפוליטית הארצית, ותדון אך "בשאלות" הרות גורל שמצריכות התערבותה והכרעתה . כל זאת כמובן, לצד הממשלה המקצועית, מבלי שום השלכה או קשר לה או לניהול שלה . את טיב השאלות האלו ואת שמם, ייקבע- מי אם לא- רה"מ הנבחר, מתוקף סמכותו ותפקידו שהבוחר הטיל עליו . הרעיון הזה "נארז" בתוך מספר עמודים, ונשלח אל מספר רב של כתובות, עיתונאייות, ופוליטייות . וכאמור, זה היה בסמוך למועד הרכבת הממשלה, כאשר ברק היה בעיצומה של המלאכה . וכאן קראו שני דברים מוזרים ביותר : 1- מערכת עיתון אחת, הארץ, סירבה לקבל את המעטפה שהכילה כאמור את החומר- הרעיון שדיברתי עליו, וזאת מבלי שתדע מה הכילה אותה המעטפה . המעטפה נשלחה ע"י יו.פי.אס, ואפילו אנשי יו.פי.אס בעצמם התקשו להסביר את פשר הדבר : איך פקיד הקבלה של העיתון שסביר שאין בסמכותו לסרב לקבל מעטפה (עוד לא היה בזמנו אנטרקס..), אלא אם כן הם ציפו לבואה "וההוראה" ניתנה מלמעלה, איך הם ידעו מה הכילה המעטפה ועקב זאת לסרב לקבלה מבלי לפתוח אותה- וזאת למרות שתאריך הפצת כל המעטפות (שנשלחו כולם הגיעו והופצו באותו תאריך לפי דו"ח של יו.פי.אס שמתעד כל משלוח לפי תאריך ושעה) היה באותו זמן נתון : כלומר לא היה זמן "לשמועות" אפשרייות על תוכן המעטפה המסורבת, אלא אם כן היה יידע מסויים על "השולח" (אלברט שבות) הבעייתי, שלא כדאי לקבל ממנו שום סוג של דואר בעייתי.. והיידע הבעייתי הייחיד שקשור בעיתון הארץ ושמקורו אלברט שבות הוא : המכתב בנושא "הדיעה העיתונאית המכוונת" שאין לשום מערכת עיתון עניין וחצי עניין בהפצתו ברבים ולבטח גם לא תחפוץ בייקרו של כותב אותו המכתב.. אולם הייתה לי גם בעיה בלתי מפוענחת עם האפשרות הייחידה הזו שנותרה בשטח להסבר "סירוב קבלת המעטפה" : את המכתב הראשון הלא מחמיא בנושא העיתונאים, נשלח ונתקבל בעותק אחד, אל לשכת נשיא בית המשפט העליון בירושלים, ואך ורק אליו . 2- על המכתב והרעיון שבתוכנו קיבלתי מספר תשובות מחמיאות, כולל מהרל"ש של רה"מ הנבחר שהתנצל על שנבצר "מהבוס" לענות לי אישית, אולם מטרתי כשלעצמה לא הייתה קבלת המחמאות כי-אם בדיקת הרעיון בשטח הציבורי, והניסיון האישי הצנוע להדוף את ביזוי מדינתי ע"י פוליטקיה . כן חשבתי בגדול : לפרסם את "המאמר על הרעיון" ברבים, דרך עיתון למשל, ולנסות ולהשפיע על מרכיב הממשלה- רה"מ הנבחר, כעשרה ימים לפני מועד השבעת הממשלה, ודרך לחץ דעת הקהל הפנים ארצית, שקיוויתי להשיגה דרך פירסום המאמר בעיתון , "והלכתי" על העיתון הגדול של המדינה . עיתון ידיעות אחרונות, קיבל - להבדיל - את המעטפה, ובתוכה בנוסף לעמודי המאמר, צירפתי עוד פנייה אישית לעורך הראשי של העיתון, בה הצעתי (לתומי) שתי הצעות קונקרטייות : או שתפרסמו את המאמר "ותארחו" אותו מעל דפי העיתון- אם תראו לנכון מתוך חשיבות הנשוא ותיזמונו, או שמכתב ייפורסם כהודעה בתשלום מטעמי . הפצרתי בו שלא "יתמהמה" בהעברת החומר אל המח' המסחרית אם לא יוחלט על "האירוח", וזאת מתוך דוחק הזמן : המאמר דן ומייועד להשפיעה דרמאטית על הרכבת הממשלה, והזמן הנותר יימים אחדים .. העורך הראשי כן התמהמה, ורק כעבור ימים שלח לי בפקס שאין בכוונתו לארח את המאמר, אולם הוא מעבירו מיידית למח' המסחרית כבקשתי . ציפיתי לתשובה מיידית מהמח' המסחרית, אולם היא בוששה לבוא, ובתורי פיקססתי להם והפצרתי בהם לסגור את העסקה, בתשלום, כמה שאפשר מהר, כי הזמן הולך ואוזל.. וכך יהיה לי את הזמן לארגן את התשלום ולהעבירו אליהם מראש במועד.. אולם גם כאן התמהמה לתדהמתי המח' העסקית בלתת את תשובתה, שאמורה להסתכם במחיר המודעה ופרטי הח"ן להעברה הכספית, והדבר מוזר לכל הדיעות, כי מחלקה עסקית אמורה "לפנק" קליינט, לא להערים קשיים ו"להתמזמז", מה עוד והסברתי בפקס את דוחק הזמן ששרוי בו, את מקורו והשלכותיו.. כעבור ימים, מקבל מסגן מנהל המח' העסקית של ידיעות, תשובה בפקס, מוזרה ביותר : המחיר הוא "כמעט" X, אולם יש להביא את המאמר אל משרד עורכי הדין של העיתון בכדי לאשר אותו, ויתכן ויהיה צורך בלחתוך או בפסילת קטעים מתוכנו . פרטי העברת החשבון : יוק . המחיר המדוייק : יוק . אורך הטקסט לצורך חישוב המחיר והמיקום : יוק- למרות שעמודי המאמר בידם . הם נתנו רק הערכה, ובמקום להתחשב בדוחק הזמן שהוסברו השלכותיו מראש, ושמובן מהם בין הייתר בבירור, שאם המאמר לא יירד לפירסום עוד ימים מספר- לא יהיה יותר עניין בו, גם לא טעם בפירסומו.. אולם במקום ההתחשבות מהמח' שאמורה לזרז בלאו הכי את העיסקה- כל עיסקה, אני מקבל את ההתראה על הצורך בשיגור המכתב אל משרד העו"דים שלהם, שכמובן זה יכול לחבל במאמר ובעיקר : זה יכול לאחר את הפירסום . וגם בשלב הזה לא הרמתי ידיים, וניסיתי לדחוף את העניין עד כמה שאפשר וניתן הלאה.. אולם קצרה ידי מהסירבול המתוכנן עד הפריט האחרון, שנקלעתי אליו בעל כורחי, וכאמור הוא גבר עלי ולא יכלתי לו . לסיכום, המאמר ומכוח נסתר, לא זכה בשום נקודת סיכוי לפירסום, וירד לטמיון . שתי הנקודות לעיל שהזכרתי, לא הייו סתמייות, ומשקלן בהתאם : ** חשד סביר שנתמך בהגיון , שתוכן מכתב, ולא משנה לצורך העניין מהו תוכנו, הודלף וייצא מלשכת נשיא בית המשפט העליון, אל כתובת בלתי תמימה, ובדרך בלתי תמימה . חשד זה יוצא מהנקודה הראשונה . ** הנקודה השנייה מביאה באמתחתה סכנה חברתית מאיימת ממשית וממדרגה עליונה : קשר בלתי תמים בין זרוע השילטון לבין הזרוע העיתונאית . קשר שפל ויירוד . קשר של מאפיה- של שחיתות . ג' - את מה שכתבתי לעיל, ושהובא כאן על קצה המזלג, כתבתי על גב הרבה עמודים בצירוף כל הפקסים תעודות המשלוח המכתבים וההסברים, ושלחתי שוב אל נשיא בית המשפט העליון, אל לישכתו, ובצירוף מסר חשוב : מהמוסד העליון והעומד בראשו אצפה לרגישות ייתר, בכל מה שנוגע לחוק, למשפט, לצדק, להבנה, ולהבנה הנדרשת לעומק .. שוב קיבלתי את מכתב חצי השורה מכבוד מנהלת לישכת הנשיא . שוב מיאנתי להרים יד, עד שקיבלתי מלשכת הנשיא מכתב, וממקור מוסמך וכבד : מיועץ משפטי בכיר לכבוד נשיא בית המשפט העליון . שכחתי את שמו- אך כל המסמכים שמורים אצלי . חשבתי לתומי, לא אשכח את המחשבה/ההרגשה ההיא באותן השנייות של פתיחת המכתב- שכאן טמון האור שבקצה המנהרה.. ושוב טעיתי . ובגדול . הוא לא הוסיף על דברי עמיתתו מנהלת הלישכה בכלום, למרות שחתימתו נראת על פניה יותר סמכותית ממנה .. השעה 5.00 לקראת הבוקר אצלי, ואני מצהיר על עצמי "עייף" .. אולם עדיין נותר בכוחי נתח לשאלה קטנה, מי יתן והנשיא בעצמו ייענה עליה- אם יראה לנכון, ואם בכלל : "שופט" שייתפס "בעבירה" בלתי שפיטה, ראוי להופיע בחברה עם גלימתו ? -----------סוף ההודעה------------- את הקישור להודעה שלחתי אל כל הגורמים שהוזכרו בה- כנ"ל : מנהלת האתר של הרשות השופטת : haba6@netvision.net.il משרד המשפטים : sar@justice.gov.il לשכת עורכי הדין בישראל : vaadmerkazi@israelbar.org.il עיתון ידיעות אחרונות : editor-in-chief@y-i.co.il עיתון מעריב : editor@maariv.co.il עיתון הארץ : contact@haaretz.co.il אולם לא היתה התייחסות או תגובה , משום גורם . חבר'ה, אני נולדתי במדינת סוריה . חייתי בה כעשרים שנה עד שייצאתי משם . אני יכול לשער ולתמוך את השערתי לא רק בעובדות כי-אם בניסיון חיים, והשערתי היא כזאת : אילו הייתי מפרסם הודעה מעין זו במדינה בה נולדתי, דיני וסופי הייו ידועים לי מראש.. אני הייתי חורץ את דיני מראש . הייתי כותב ומפרסם את ההודעה בידיעה שהייתי חייב להשלים איתה- שהיא, ההודעה, שווה את חיי . פשוטו כמשמעו . עקב הודעה כזו, הם הייו מחסלים אותי . אולם כאן, העניין הוא שונה, והטכניקות נבדלות : כאן לא מחסלים בן אדם בגלל דעותיו, או במקרה שלנו בגלל מוצא פיו והנגזר ממנו.. כאן מתעלמים . זוהי הטכניקה . זוהי הטכניקה של שוחרי הדמוקרטיה, חופש הדיבור וכול'.. פשוט מתעלמים - או אז , או "שהפה ג'ורה" מתעייף, או שהזמן עושה את שלו . ושוב : פשוטו כמשמעו . זוהי מערכת חולה . המקסימום שיכולים להגיד לך : אז לך ותתלונן . זוהי מערכת מבישה וחולה , ונא אל לזלזל במחלה : זוהי מחלת האיבדון . זאת היא הבושה ונא לא לזלזל בה : זוהי ערוותינו . לא מן הסתם אנו מגיעים לנקודה מבישה בצורת שיחרור רוצחינו לאור השמש ועם "דיל" מסויים- וייהייה הדיל הכי חשוב בעולם! ואפילו לא רואים את גודל החרפה . כן אני מוצא את הקשר בין הדברים . רק עם שלמד "להחליק" את הדברים, ביכולתו להחליק כל דבר- להשלים ולחיות איתו כאילו והיה מן השורה .. כאילו והיה הבן הטבעי של המציאות . כאילו ומציאותו של עם, על כבודו ושורשיו עולה 2.8 מליארד דולר לשנה . מי שייצא לו להכיר אותי, יכול להזכיר גם את המכתב ששלחתי לרב עובדיה יוסף בזמנו, ולא קיבלתי עליו תשובה מעולם . נכון חבר'ה . זוהי תמצית הסיפור : כולם אותו הדבר . או בלשון ישראלית : אותו החרא . תראו איך כל המערכת עכשיו תתעורר : אמרת חרא? פגעת בהרבה אנשים משכמם ומעלה! אתה מסתכן בתביעה ! אז תתבעו לעזאזל . אלברט שבות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לדובי, העורך בעל הסטנדרטים שהחליט לא לפרסם מאמר - שגם עוסק בטחון ובמובן מאליו, וגם עושה זאת באופן עילג ובלתי קריא. אני שמחה שפרסמת מאמר זה, כדי שאוכל לראות איזו עבודת קודש דובי עושה מאחורי הקלעים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |