|
הויכוח בינינו מתמצה במשפט "והיעלמותו של ביבי תועיל מאד לכחול לבן". אני ממש לא מסכים עם ה"מאד" ולא בטוח אם בכלל. הטיעון שלך הנוגע לברית האחים בנט-לפיד הוא טיעון. השאלה היא מה כאן הוא מצב שיווי משקל ומה טרנסיאנט. הרבה פעמים נוצר הרושם שלדתיים לאומיים יותר נוח לחיות עם חילוניים מאשר עם חרדים. (זו איזושהי מציאות המדווחת בעיקר בתקשורת החילונית ואני לא יודע עד כמה היא מציאות וכמה wishful thinking). הפרשנות שלי היא כזאת: אתה מתעלם מקו השבר שהתחולל ביהדות הדתית ב-1967. הסופר חיים באר תאר את קו השבר ההוא כהתפרצות והשתלטות של משגיחי הכשרות ברכבת על הקטר. לפניה, לדתיים הלא-חרדים והגלותיים היה מקובל לחיות בקרב החילונים כמיעוט שאינו מנסה להשליט את אורחותיו על הרוב של שכניו. הדת"ל החדש יתקשה לחיות בקרב חילונים לא פחות מחברו החרדי. כדי להקצין את השינוי אשאל אותך על הסובלנות של מסורתיים לחנויות לא כשרות ותחבורה בשבת. לדעתי, ברית האחים בנט-לפיד היא החריג, בדיוק כמו המצב החריג בו שלושה רבנים מרכזיים פסקו ש"שטחים תמורת שלום" הוא דרך ההלכה (המר"ן יוסף מש"ס, הרב ש"ך החרדי-ליטאי והרב סולובייצ'יק החרד"לי). דוקא המצב היום, הפוליטיקה של הזהויות, היא המצב הטבעי. בימין, נוצר רצף טבעי, מהחרדים למפלגותיהם, דרך החרד"לים ועד המסורתיים בליכוד. המיעוט הדת"ל הליברלי והמתערב (בנט) התגלה כקבוצת שוליים המייצגת כשני מנדטים במקרה הטוב. ביבי, החילוני הגמור המתחזה למסורתי, הוא בעצמו גידול חריג על הגוף הימני-דתי (להבדיל מבגין המסורתי). ביבי יותר משהוא מייצג את הציבור שבוחר בו, מייצג את רגש הנחיתות שלהם שאינו מאפשר להם לבחור מישהו בצלמם ובדמותם. לכן לפי הערכתי, גם כאשר ביבי ילך, יתקשו ממשיכיו לבצע מהפך שיבגוד במצביעיהם הנוכחיים ויסתמך על מצביעים חילוניים שנטשו את הימין וספק אם יחזרו אליו. זה יכול לקרות, אבל זה יקטין מאד את הליכוד וייצור מצב חדש לגמרי (ע"ע מפלגת העבודה). נקודה אחרונה: אנו מדברים על עידן הפוסט-נתניהו כאילו זה עניין של חודשים. האם יתכן שאנו סומים לתהליך בו נתניהו הופך מעט מעט לבשאר אסד הישראלי?
|
|