 |
|
 |
||
|
||||
 |
מהזווית האישית אני יכול לענות לשאלה שלך בחיוב רבתי (במקרה הזה לא ריטלין אלא קונצרטה, אבל זה אותה משפחה). |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
והיית אומר כך גם אילו בתי הספר היו מכילים היטב את ה"חריג"? זה הועיל (במקרה הפרטי שלך) גם בלי קשר לבית הספר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הספציפי שלי ביה"ס העממי, כמוסד, לא הכיל אלא אנשים ספציפיים רגישים (מורה, מנהל) ידעו איך לגשת ולהתייחס. בחטה"ב/תיכון ביה"ס לא היה מעורב, אלא מיודע בלבד. התרופה אירגנה את החיים בצורה הרבה יותר טובה ויצרה מרחב "רגוע". זה גם איפשר ללמוד טכניקות אישיות (עם עזרה קטנה של מומחה) שבמוצת הזמן אפשר היה להפסיק להישתמש בתרופה ומאוחר יותר לקיים חיים בוגרים רגילים. אני חייב לציין שגם לאורך כל התקופה תנועת הנוער עזרה בצורה יוצאת מגדר הרגיל. זאת לא היתה עזרה מכוונת או ממוסדת אלא עצם הרוח החברית והשיתופית שלה תרמו לדעתי בצורה קריטית ליכולת "להישתפר". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |