 |
ראה כאן:
"כיצד מרוויחה הכלכלה הישראלית מהסיוע?
למרות מחאות רבות מהצד הפלסטיני, הסכמי פריס שנחתמו באפריל 1994 מהווים עד היום את ההסכמים הכלכליים העיקריים שמסדירים את היחסים הכלכליים בין מדינת ישראל ובין הרשות הפלסטינית, כולל רצועת עזה. מעטפת המכס נשארת בשליטה ישראלית ולכן יש פטור ממכס על ייבוא מוצרים ישראלים לשטחים, אבל יש תשלומי מכס לייבוא של מוצרים מבחוץ.
ארגוני הסיוע מחויבים על פי האמנות שלהם לתת את הסיוע ההומניטרי היעיל ביותר. עליהם לקנות את המזון הזול ביותר האפשרי כדי לסייע למספר הגדול ביותר של אנשים במסגרת תקציב נתון. למרות שמזון הוא זול יותר בירדן ובמצרים, ייבוא מזון מירדן וממצרים לשטחים הכבושים כרוך בתשלום מכס. המכס אמנם בעיקרון מוחזר לקופת הרשות הפלסטינית, אבל זה לא מהווה שיקול עבור ארגוני הסיוע, ולכן הם מחויבים בעצם לקנות את רוב הסחורות שלהם מחברות ישראליות, אלא אם כן ייבוא ממדינה שכנה יהיה זול יותר גם לאחר חישוב המכס.
בנוסף, תקנות ישראליות בשם הביטחון מחייבות את ארגוני הסיוע להשתמש בחברות הסעה והובלה ישראליות ובכלי רכב ישראלים משום שחברות פלסטיניות לא מורשות להיכנס לשטחי ישראל כדי לאסוף סחורות משדה התעופה או מהנמלים. אפילו יותר חשובה העובדה שלפלסטינים אין מטבע ואין בנק מרכזי, וכל כספי הסיוע חייבים להיות מומרים לשקלים. המטבע הזר נשאר בקופת בנק ישראל (וגם בנקים מסחריים ישראלים גובים עמלות רבות בדרך).
למעשה, המשמעות של כל זה היא שמדינת ישראל מייצאת את הכיבוש: כל עוד הקהילה הבינלאומית מוכנה לשאת בעלות הכספית של דחיית המשבר ההומניטרי, התוצאה היא שחברות ישראליות מספקות לשם כך שירותים ומוצרים ומקבלות תשלום במטבע זר, מדובר בייצוא."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש