בתשובה לשוקי שמאל, 10/04/19 19:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מסכים שלמספרים עצמם אין משמעות אמיתית, אבל הם סותרים את טענת ארז שהגוש נפגע מהטקטיקה של גנץ ומפלגתו. אני מסכים במידה רבה שהפוליטיקה בישראל בנוייה על זהויות ואני, גם היום, מתקשה להסביר לעצמי למה אני מצביע למפלגות השמאל והאם אני באמת מאמין בסוציאל-דמוקרטיה כשיטה הנכונה ביותר, או שהאידאולוגיה הפכה לחלק מהזהות שלי. אני לחלוטין לא מקבל את הטענה שלאנשים אין שיקול דעת. גם הזהות שלהם היא חלק משיקול הדעת, אבל לא רק. דרך אשתי אני מכיר לא מעט אנשים שבאו מרקע מאוד שונה משלי, עדתית, מקצועית, כלכלית, תרבותית. משפחה קוראים לזה. לא עם כולם אני בקשר שמאפשר לי לדעת למי הם מצביעים, אבל החלק שכן נדד לאורך 20 השנים שאני מכיר אותם על הספקטרום שבין הליכוד ובין העבודה, לפעמים קדימה, לפעמים כחלון, לפעמים גנץ, אבל אני מתרשם שהם מפעילים הרבה יותר שיקול דעת ממני, גם אם לפעמים אני לא מסכים עם המסקנה שלהם. הם ממש מוכנים לשנות את דעתם ולעבור צד, מה שאני עד היום לא הצלחתי לעשות. בישוב שאני מתגורר בו הליכוד לא צריך להרכיב קואליציה, יש לו יותר מ-50% מהקולות. יצא לי לדבר קצת עם השכנים כאן על פוליטיקה. אני לא חושב שהם מצביעים מתוך שנאה כלפי או כלפי השמאל ובטח לא מתוך נקמנות. חלק מצביעים למפלגה מתוך אינרציה, חלק מתוך אידאולוגיה, חלק כי הם באמת חושבים שנתניהו הוא המוכשר והמתאים ביותר לתפקיד ומן הסתם יש גם כאלה שלא פגשתי ומצביעים נתניהו כדי לדפוק את האשכנזים העשירים. ברור שלארז מותר להתנשא על האנשים שמצביעים ליכוד וסופגים קסאמים, אבל הגישה המתנשאת, שארז הוא נציג שלה, מאפיינת חלק גדול מהמחנה שאני שייך אליו ולא עוזרת לקרב את אותם אנשים אל הצד שלי, בעיקר כאשר היא מושמעת בעצרות בחירות או בכלי התקשורת מפי אנשים שכביכול מייצגים את המחנה. הגישה הזאת יוצרת אנטגוניזם וחוסר רצון להקשיב. יכול להיות שפרשני The Marker צודקים ונתניהו הורס באופן שיטתי את כל היסודות שאפשרו לכלכלה לשגשג ואנחנו עומדים על פי תהום, משבר, התרסקות, קיפאון וקטסטרופה שאת תוצאותיה יאכלו הדורות הבאים, אבל היי! אלו בדיוק אותן נבואות זעם ששמעתי אחרי הבחירות הקודמות ואחרי אלה שקדמו להן בנושא הבטחוני ובנושא המדיני: הבטיחו קטסטרופה בטחונית, מלחמה, אינתיפאדה וגהינום בטחוני, והבטיחו בידוד מדיני, חרם כלכלי ותרבותי, ניתוק יחסים ולחץ בינלאומי, ועד עכשיו כל האיומים לא ממש התממשו, אולי לאכזבתם של חלק מהפרשנים ושל ארז. אני לא טוען שגן-עדן פה. יש הרבה בעיות וסדר העדיפויות של הממשלה הקודמת, ומן הסתם גם של הבאה, הוא לא ממש לטעמי. מצד שני, אני לא חושב שנתניהו הפך את המדינה לגיהנום ושצריך לבחור עכשיו בין הפיכה אלימה או בריחה מהמדינה, וגם לא נראה לי שילדי יאלצו לברוח מכאן או לחיות בעוני במדינה על סף קריסה. לו חשבתי כך לא הייתי נשאר כאן. הדרכונים הגרמניים שלי ושל ילדי בתוקף. ורק שתי נקודות לסיום: 1. לפני קצת יותר משנתיים, בחורף, הייתי מאושפז שלושה ימים בבית חולים ציבורי במרכז הארץ. לא תענוג גדול, אבל גם לא קטסטרופה. הורי והורי אשתי הם לא צעירים ולא לגמרי בריאים ומדי פעם הם נזקקים לשירותי הרפואה הציבורית (להם, בניגוד אלי, אין ביטוח פרטי) ואפילו מתאשפזים פה ושם. שוב, זה לא שמערכת הבריאות הציבורית היא ברמה של הרפואה הפרטית, אבל היא לא נראית לי כמו גוף שאינו מתפקד ושעומד לקרוס כל רגע. 2. מי שמתלונן על השנאה ועל השסע בין המחנות הפוליטיים ועל ההסתה, השקרים, ההשמצות והאלימות המילולית, פשוט נהנה מזכרון קצר. כמי שזוכר את הבחירות ב-1981 וב-1984, את הקללות, הנאצות, העגבניות והביצים שהושלכו על שמעון פרס (ולהבדיל, על הרב כהנא), את השקרים על אמא ערביה ומניות בתדיראן, את רצח אמיל גרינצווייג (אמנם לא בזמן מערכת בחירות אבל סופה של ממשלת בגין כבר היה באוויר), אני יכול להגיד בלב שלם, שמערכת הבחירות האחרונה היתה שקטה והגונה. אף אחד לא פוצץ עצרות בחירות, קילל או ניסה לתקוף מועמדים שיצאו לסיור בשוק או ברחוב ולא ראינו קטטות בין פעילים שמשחיתים שלטי בחירות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לרוב הדברים אני מסכים. 2 הערות: 1. אני כבר השתחררתי מצה"ל ב-81 ולכן אני יכול להעיד על השנאה. לעניות דעתי השנאה אז היתה בחיתוליה. היה שם חילוף משמרות בין העוינות שבין הרויזיוניסטים למפא"י לבין תחושת הנחיתות והקיפוח של הדור השני להגירה. אבל זה לא היה גאווה גדולה אז להיות "שונא". יתכן שהשנאה היתה יותר כבושה. אבל ההבדל הגדול הוא ההבדל שבין בגין לנתניהו. אני לא נמנה על מעריציו של מנחם בגין אבל איש לא צריך לפקפק ב"אהבת ישראל" שלו. אין שום דרך להשוות בינו לבין נתניהו "אחרי המבול". 2. לאחר שנים רבות שחשבתי שאבד הכלח על הסוציאליזם, בעקבות קריאת ספרו האחרון של נדב אייל, אני מוטה לחשוב שיש צורך בסוציאל-דמוקרטיה. אבל לא ארכאית ועבשה (מיסי מגן וירושה ותוכניות סעד ללא תחתית) בנוסח שלי יחימוביץ, אלא מודרנית ומעודכנת לחברה הגלובאלית. סוציאל-דמוקרטיה שאינה מנסה להחליף את כוחות השוק ולא מבוססת על אידיאולוגיה של שיוויון מלאכותי ומזוייף אלא על הכרה שיש לרסן ולמנוע פתיחת פערים בלתי-סבירים בתוך החברה. סוציאל-דמוקרטיה המבוססת על ההכרה שההון הנצבר בכלכלה חופשית ופתוחה אינו מחלחל ומטפטף באופן טבעי לכל השכבות, אלא נוטה להצטבר בשכבות דקות. הרציונל של הסוצ-דמו החדש אינו שיוויון סוציאלי בלתי אפשרי ומנוון, אלא מניעת פערים בלתי הגיוניים ברמת החיים המערערים את היציבות החברתית-פוליטית כפי שקרה בארה"ב של עידן טראמפ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזיהוי בין שמאל מדיני לשמאל כלכלי בישראל הוא כשל ארכאי ששייך למילניום הקודם (בעצם צריך כנראה להרחיק עד שנות השמונים כדי להצדיק אותו). הממשלות של רבין וברק (ואולמרט?) היו לא פחות קפיטליסטיות מאלה שבאו לפניהן ואחריהן. וודאי שבתפיסה הציבורית - השגויה לעיתים, אכן - השמאל נתפס כמייצג המעמדות הגבוהים, והימין במייצג המעמדות המוחלשים, ממש הפוך מהמקובל באירופה. מה שאולי מרתק בנתניהו, זה שבעצם אין לו שום אידיאולוגיה כלכלית - או שאם יש, היא חבויה לחלוטין מתחת אידיאולוגית ההישרדות העצמית. כי ניתן היה לומר בפראפרזה על דבריך "נתניהו1 הורס באופן שיטתי את היסודות שבנה נתניהו2 שאפשרו לכלכלה לשגשג וגו"'. רבות כבר דובר על האיש השמן והאיש הרזה ושאר האנלוגיות המופלאות של נתניהו מאז, שכיום אין לו שום בעיה לפעול בניגוד מוחלט לכל אחת מהן. מה שמעלה עוד שאלת בונוס: כשמישהו מקטין את המגזר הציבורי ותומך בפרטי2 - האם הוא סוציאל דמוקרטי פחות או יותר ממי שמגדיל את המגזר הציבורי ותומך בפרטי1? וכמה זה קורלטיבי להיותו "ימני" או "שמאלני"? 1 כראש ממשלה בעשור הנוכחי 2 כשר אוצר בממשלת שרון עם שינוי של לפיד האב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |