 |
|
 |
||
|
||||
 |
ובכן, ב-2018 קראתי 21 ספרים. נהניתי במיוחד מ"ימי מטילדה" ומ"עין החתול". סבלתי מ"נוילנד" וטיפה מ"שתיים דובים". תועלת מיוחדת הפקתי מ-"United in Hate" ומ-"Doctoring Data", שעליו אייחד כמה מילים. את הספר, שפורסם לפני ארבע שנים, כתב ד"ר מלקולם קנדריק, רופא וחוקר בעל מוניטין. קנדריק תוקף את הממסד הרפואי ובמיוחד את השימוש המפוקפק שנעשה בסטטיסטיקה במסגרת מאמרים, את כתבי העת שמפרסמים אותם ואת ההמלצות והפרקטיקות השגויות שמאומצות בגינם. קנדריק עושה זאת באופן בהיר ומנומק. הוא מראה שבמקרים רבים חיבור פשוט של המספרים המופיעים במאמר, או בקשה מן המחברים להשלים פרטים מגלים שהנתונים אינם תומכים, ולעיתים אף מובילים למסקנה ההפוכה מזו של המאמר. לעיתים די לשים לב למתודולוגיית בחירת מדגמי המחקר. כך למשל הראה מחקר מ-1987 שטיפול הורמונלי חליפי מוריד את ב-42% את האירועים המוחיים והלבביים. כתוצאה מכך ניתנה לרופאים המלצה גורפת, ובארה"ב אף מחייבת, להמליץ על טיפול זה למטופלותיהם שהגיעו לגיל המעבר. אלא שהמחקר מ-87' היה תצפיתי ולא התערבותי. קבוצת המבחן התבססה על נשים הנוטות לתזונה בריאה, עיסוק בספורט, הכנסה גבוהה והמנעות מעישון. זאת בעוד שקבוצת הבקרה היתה...הנשים האחרות. ניסוי התערבותי שפורסם ב-2002 הבהיר את גודל האסון: הוא הופסק קודם למועד שתוכנן לאחר שכבר בשלב מוקדים התברר שנטילת הורמונים לאורך זמן מעלה משמעותית את התחלואה ואת התמותה משבץ מוחי וממחלות לב. קנדריק מזכיר המלצות מחקריות רבות אחרות שהתבדו. לעיתים מדובר בכאלו שכלל לא היו להן סימוכין מינימליים מלכתחילה - כגון ההמלצות על משקל "תקין"1, על שתייה של אלכוהול "במידה" 2 ("הפרדוקס הצרפתי") ועל צמצום הצריכה של בשר אדום ושל מזונות עתירי כולסטרול באופן כללי. בחלק מן המקרים ניתן לכמת את כמות המטופלים שמתו כתוצאה מן ההמלצות השגויות. למשל, השימוש בחוסמי בטא באופן גורף בזמן ניתוח, הסתמך על מחקר רשלני, מה שעלה ככל הנראה בחייהם של כ-800,000 איש באירופה. ההמלצה על מנוחה מוחלטת של שישה שבועות לאחר התקף לב, הסתמכה על אפס מחקרים. בין השנים 1912, שאז היא פורסמה ע"י הרופא שגילה באותה השנה שמדובר באוטם שריר הלב, ועד לאמצע שנות השישים, עלתה המלצה זו בחייהם של יותר בריטים מאשר שתי מלחמות העולם. חלקו השני של הספר עוסק בפוליטיקה הרפואית. בין השאר מייחד קנדריק דיון במה שקורה לא פעם למי שמערער על דוגמות מקובלות. אחד מהם הוא פיטר_דוסברג [ויקיפדיה], אחד החוקרים המובילים בחקר מחלת הסרטן. בסוף שנות השמונים, העלה דוסברג, ביחד עם חתן פרס נובל קארי_מוליס [ויקיפדיה], השערה מנומקת לפיה הגורם לאיידס אינו נגיף ה-HIV. כתוצאה מכך זכה דוסברג למסע ביוש בעיתונות וכן באוניברסיטת ברקלי בה עבד, מה שגרם לו לאבד מתמחים, מענקי מחקר ואת מעבדתו. גם רופאים אחרים שטענו כנגד העמדה המקובלת נודו, פוטרו ואף נתבעו. בכמה מדינות ישנם נסיונות למנוע בחקיקה מרופאים לפרסם טענות רפואיות "פרטיות". עבורי ערכו של ספר לא יסולא בפז. הוא לא רק הוסיף לי ידע רפואי החשוב לעבודתי, אלא גם חידד את יכולותיי לקרוא מאמרים בתחומים שונים באופן יעיל יותר. אני מבחין עתה טוב יותר ממה מנסים כותבי מאמרים להתחמק בניסוחיהם, את תקיפותם המוגבלת של הניסויים המתוארים וכן את המספרים שמאחרי המספרים. הספר גם העשיר אותי רבות באשר לשיבוצם הראוי בשיחות חולין כמו גם בדיונים מקצועיים של ביטויים כדוגמת "bonkers", "jolly good" ,"bollocks". מצד שני, המרירות והסרקאזם של קנדריק עוררו בי כל זמן הקריאה תהיה קשה באשר למהימנותו - במיוחד באשר לאופן בו הוא מייצג את העמדות אותן הוא תוקף. זאת בהשוואה לספרים כמו נגד הדקוסנטרוקציה או גן העדן הרבוד שהרשימו אותי ביכולתם להציג באופן מכובד ומשכנע את העמדות עמן הם מתעמתים, ולהניח לקורא לגבש עמדה משלו. לפחות באשר לנתונים שקנדריק מביא, נראה שהוא לא רחוק מן האמת, לכל הפחות. אגב, שלחתי למספר רופאים את הפרק השני בספר, שאורכו חמישה וחצי עמודים. כולם, כולל אלו שמהם אני זוכה להערכה מקצועית, סירבו לעיין בו. הבעייה הגדולה שלי עם הספר היא שאין הוא מיועד לציבור הרחב. כמעט כולו מוקדש לזריעת חוסר אמון בעולם הרפואה, החל מן הגופים המפקחים ועד לרופא המשפחה, כאשר תיעוב מיוחד מוקדש לרופא המומחה. למשל, בלשונו של קנדריק: expert opinion, the lowest form of human evidence. לעומת זאת, כבוד מיוחד, ואף מידה של הסתרה, מוקדשים להולכים כנגד הזרם. מה בדיוק אמור אדם מן השורה לעשות עם זה? למי יש זמן, ידע ויכולת לעבור בעצמו על כל המאמרים הרלוונטיים לבריאותו, לאזן את הנתונים הסותרים עם הידע הרפואי שלו, להתכתב עם המחברים כדי להשלים פרטים, ולעשות בחירה שאינה קטסטרופלית? קנדריק שוכח לומר שרבות ככל שיהיו השגגות וביטויי האגו של רופאים מומחים, אלו עדיין בטלים בשישים, ואף במאות, ביחס למידה בה הם מייצגים מיטב הידע הרפואי של תחום מומחיותם. במילים אחרות: של כמו באנקדוטות, מרשימות ככל שיהיו, אזי סטטיסטית, מי שנוטה לבחור ברופאים ההולכים כנגד הזרם - יזכה לחיים קצרים וחולניים יותר. כך למשל, עמדתו החתרנית של דוסברג ביחס למחלת האיידס הביאה למותם של מאות אלפי בני אדם בדרום אפריקה לבדה. רופאים אחרים ממליצים, בניגוד לעמדה השלטת, שלא להתחסן, דבר שכבר הביא למותם של אלפים. למעשה, מאחר וישנם כמה מיליוני רופאים בעולם, סביר שלכל טענה שנכונה אינטואיטיבית אך הופרכה מחקרית, ימצאו כמה מאות תומכים מקרבם, חלקם באופן רהוט ומשכנע. האם זה אומר שצריך להשתיק קולות כאלו? לא יודע. מדובר בסוגיה ערכית ופרקטית קשה. אבל כבר הארכתי הרבה מעבר למתוכנן. אז לסיכום: אם אינך נמנה על הציבור הרחב, הזמן עוד היום את הספר. ולסיום, מכירים את זה בראיון עבודה שאתה צריך לציין חולשה בולטת שלך, ושזה ישמע אמין? אז הבעייה נפתרה! שבת שלום 1 עדיף עודף 2 ראה דיון 3874 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שעיקר הדוגמאות הן די ישנות. אבל הבעיה היא שכמה מהדוגמאות שהזכרת (ובפרט המקרה של דוסברג) הם של חוקרים שהלכו בצורה מאוד מובהקת נגד העדויות הקיימות. ההמלצה על אלכוהול במידה: היא נידונה כאן בדיונים שונים (ובפרט: בדיון 3874 לא מזמן). האם היא קיימת כהמלצה רשמית של גופי בריאות מסודרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומני שלפני שנים ספורות זאת היתה חלק מההמלצות של קופת חולים לעודף כולסטרול קל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההמלצה הזו התבססה על מתאמים שנמצאו במחקרים (ומחקרים רבים. לא סתם מחקר אחד או שניים). היא נראית לי מקרה מובהק של „טענות חזקות דורשות הוכחות חזקות״: נמצאו הוכחות אמפיריות למתאם בין שני גורמים שסתרו את האינטואיציה. המתאם הזה הפך להיות מספיק ידוע ב„רפואה האורבנית1״ ואולי גם החל להתקבל כחלק מהידע הרפואי. אבל בגלל שהוא נראה לא הגיוני, יש לו התנגדות. כרגע נראה שהמחקר הפריך אותו. אבל מדובר על מחקרים מהשנים האחרונות. כדי לדעת עד כמה הם נכונים, רצוי בעיקרון לחכות עוד כמה שנים2. אני אישית חושב שהטענה (שוב: ששתיית כמות קטנה של אלכוהול תורמת לבריאות) היא טענה שגויה. אבל אולי זה בגלל האינטואיציה שלי. ומאוד ברור לי שמאוד מסוכן להסתמך על אינטואיציה. 1 האמיתות המדעיות שידועות לציבור הרחב. להבדיל מרפואה עממית שלא מתיימרת להיות מבוססת על ידע מדעי. 2 למיטב הבנתי. אני לא מכיר מספיק טוב את התחום. זהו הרושם שלי מהדיונים כאן ומשאר מה שקראתי על הנושא הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספציפית זה היה ליין אדום ולא לאלכוהול כלשהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לסוגיה מה צריך הממסד לעשות עם רופאים שמביעים דעות סוררות, ממש לאחרונה הדילמה עלתה במערכת בישראל. משרד הבריאות החל לפעול נגד רופאים המתנגדים לחיסונים, וועדת האתיקה של הסתדרות הרופאים נדרשה לעניין. אני חושב שהכיוון שלה משכנע: "לתופעה של רופא ששוחה נגד הזרם יש היסטוריה ארוכה והיא חלק בלתי נפרד מהתפתחות הרפואה. ישנן אין ספור דוגמאות שבזכות רופא אחד גילתה הרפואה שהיא שגתה לאורך הדרך", אמרה ד"ר תמי קרני, יו"ר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית. "אחת הדוגמאות היא ד"ר איגנז סמלווייס שבאמצע המאה ה-19 גילה שצריך לשטוף ידיים בין טיפול ביולדת אחת לאחרת, מה שהתברר כעניין דרמטי בהתפתחות זיהומים. ולכן חשוב מאד לשמר אצל רופאים וחוקרים רוח חופשית. נייר העמדה שלנו מדבר על איזונים", הסבירה. נייר העמדה החדש של הר"י שיתפרסם בקרוב קובע כי אם רופא מחזיק בדעה הסותרת את הדעה המקובלת, הוא נדרש להוכיח אותה בכלים מחקריים מקובלים, ואיסוף נתונים, ולדון בה בפורומים ובכנסים מדעיים ורפואיים. קרני משוכנעת שאם היו מוצגות ראיות מדעיות מובהקות ומשכנעות בנוגע לנזקים או חוסר יעילות של החיסונים, העולם הרפואי היה מאמץ אותן. לדבריה, הפצת רעיונות מסוג זה ישירות לציבור, מבלי לקיים דיון רפואי מעמיק, גורמת נזק. "ישנם כללים בסיסיים שצריך לעמוד בהם. אם העמדה המקובלת והרשמית היא שהימנעות מחיסונים מסכנת חיים, ורופא מונע את הטיפול הזה, מבלי שעבר דרך הפורומים הרפואיים הנדרשים, הוא גורם נזק", אמרה קרני, "ואם רופא מופיע בתקשורת הוא צריך לציין באופן ברור מה העמדה המקובלת, ושהוא החריג. ועוד דבר: אם רופא מצוי בתקופה של התפרצות מחלה, בזמן שבמערכת עוסקים בהצלת חיים – כדאי גם לחשוב היטב האם זה הזמן הנכון לנהל את המאבק הזה". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |