בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 21/09/18 3:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חייב להבהיר את א' - לגבי לינוי אשרם, זו בהחלט לא טענה. אין לי שום הבנה בנושא ואין לי שום דרך לדעת מה הם סיכוייה לזכות במדליה. אני חושב, שכמו כולנו, אני בהחלט מקווה שהיא תעשה זאת. מה שאני עושה זה מעלה אפשרות על סמך ניסיון העבר. כבר בעבר היו מתעמלות עם הישגים שהוצגו לציבור הישראלי כמועמדות למדליה והתברר שזה לא היה נכון. לגבי אשרם, חייבים לומר שתמיד יש פעם ראשונה. אני רציתי להתמקד בלינוי אשרם, דוקא מפני שהיא נתפסת כיום כספורטאית מבטיחה מן השורה הראשונה. לא רציתי שהדיון יעלה על כל מיני מכשולים של ספורטאים מתאזרחים וספורטאים המגיעים מראש רק כדי להשתתף כמו בסיף או הצלפים. לכן אני דורש להניח שמדובר בספורטאים מן השורה הראשונה. דוקא לגביהם אני מתקשה להסכים שהם לא יצליחו למצוא ספונסר. אני חושב שאתם מפריזים בעלות אחזקתה של קבוצת ספורטאי עילית שכזאת. אני די בטוח שזה הרבה פחות מאחזקת נניח כמה מאות חוגי התעמלות אמנותית בכל רחבי הארץ. החשש שלי הוא שכיום, כאשר המימון הציבורי הוא זעיר והולך רובו ככולו דוקא לספורטאי העלית, מה שקורה הוא, שרוב הכסף הולך למשכורות של אנשי המנהל ולאחזקה שוטפת של משרדיהם, ורק סכומים קטנים מאוד מגיעים לידי הספורטאים עצמם. לגבי הטרגדיה של נחלת הכלל, אני לא בקיא בחומר, אבל יש לי תחושה שאני מבין את כוונתך. יתכן בהחלט כי המקרה שלנו הוא מן המקרים בהם כל אחד רוצה שהשני ימממן את מה שנחוץ לכולם. לב העניין טמון בהבנה שבכל מקרה לא מדובר בטרגדיה. נניח שאני טועה ואתה צודק, אז ישראל תקבל פחות מדליות. זה לא שכיום היא משופעת בהן. כלומר גם אם אני טועה, זה נראה לי כדאי כדי להרחיק את הממשלה מעוד תחום של חיינו ולמנוע בזבוז כספי ציבור בתחום כל כך מפוקפק כמו עסקנות ספורט. אני יודע שזה לא טיעון, אבל אני מציע לזכור שכל המוסד החשוב של קופ''ח ההסתדרותית והאחרות, התמוטט בתהליך שבו המעורבות שלהן בתחום הספורט המקצועי שמשה כקטליזטור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני ניזון מתקשורת ספורט שלעתים קרובות היא ביקורתית ונשכנית כלפי עסקנים וכו'; והרושם שלי הוא שדווקא המשלחות האולימפיות מתנהלות בצורה מקצועית וחסכנית. בנוגע לרמיזה שלך בתגובה קודמת, אני די בטוח שלכל ספורטאי במשלחת יש הקצבה אחידה של מעטפת מקצועית - בעצם רק מאמן, השאר משותף לכל המשלחת - ללא תלות בסיכוייו למדליה. המקום היחיד שבו אפשר לנסות להשפיע באמצעות פמפום תקשורתי הוא אולי בקביעת הקריטריון האולימפי, שאומר מי בכלל ייכנס למשלחת ומי לא. אבל זה נקבע עוד לפני ההישגים. בכל אופן, מדליית כסף עולמית היא מקרה קל של עמידה בקריטריון. כך שאם יש פמפום יתר של ההישג, הוא בוודאי לא יכול לשנות לת"ש במשלחת האולימפית. אני לא בטוח למה אתה משווה את עלות אחזקת ספורטאי אולימפי לעלות חוגים. נשמע לי נכון שמאה חוגים עולים יותר, אבל מה הקשר? האם חוגים ממומנים מחסויות? היכן שאני גר, הם ממומנים מתשלומי ההורים, ואני מניח שיש מקומות שבהם יש יותר השתתפות של הממשלה והרשויות המקומיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההשוואה היא משום שאני חושב שהממשלה צריכה לתמוך בענף ההתעמלות האמנותית ברמת שורשי הדשא. כלומר לתמוך בפעילות ברמת חוגים בבתי הספר ובמתנסים, ולהשאיר את התמיכה באלופות לשוק הפרטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני חושב שסוגיית התמיכה בחוגים וסוגיות התמיכה באלופות הן שתי שאלות נפרדות לחלוטין ובלי קשר, פשוט כי המטרות שונות1. אני לא בטוח מה תשובתי באף אחת מהן, אבל אין לי בעיה מיוחדת עם מה שהמדינה עושה היום בשניהם, גם עם עצם קיום התמיכה וגם עם מידתה. אבל יש לי נימוק למה אני חושב שהשוק הפרטי לא יספיק לתמיכה באלופות, אם כי הוא נעזר בדי הרבה ניחושים על העובדות. הרי היום, לצד התמיכה הממשלתית, השוק הפרטי גם פועל; איש לא עוצר מבעדם של ספונסרים לספנסר ספורטאים אולימפיים, ויש התקשרויות כאלה. אני לא מתרשם שמישהו מהאולימפיים נהיה עשיר גדול מכפל התמיכות. אילו לא היתה תמיכה ממשלתית, אולי הספונסרים היו נותנים יותר, אבל אני לא רואה למה, במידה משמעותית. בטוח שהספורטאים היו צריכים לבזבז יותר מזמנם ומרצם על בקשת חסויות. מוטיב חוזר בראיונות עם ספורטאים אולימפיים הוא כמה השקט הכלכלי נחוץ להם לשגרת אימונים יעילה. אני אף פעם לא יודע אם לגמרי להאמין להם, הרי יש להם אינטרס לומר זאת, והרי יש פה ושם ספורטאים בעולם שמגיעים להישגים אדירים גם על רקע של מחסור. אבל אם אני חייב לנחש, אני מאמין להם. שוב, יש לך נימוק כמותי שמראה אחרת? 1 כמעט. יש מקום לטענה שהצלחות אולימפיות מעודדות יותר ילדים להיכנס לאותם ענפי ספורט; בהנחה שילדים שעוסקים בספורט זה דבר טוב, אז אפשר לראות את זה כתועלת ציבורית בהצלחה אולימפית. התכוונתי לכתוב כאן שזה לא נראה לי מאוד משמעותי, אבל אחרי שכתבתי את זה אני לא בטוח שזה לא משמעותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותכם אני מבקש לחזור בי מעמדתי. הנקודה שבה "נשברתי", היא דוקא הטענה בראש תגובתך זו שאני לא מסכים לה כלל. א. ברור שהתמיכה לספורט האלפים והתמיכה לאלופים קשורות. הרי מדובר בתקציב אחד. להערכתי, התמיכה לספורט במובן הציבורי (האלפים), היא בדיוק אפס. הכסף הקטן שמוקדש, נניח למשרד הספורט, הולך לכל מיני נבחרות ואולימפיים שמאפשרים לשרת התרבות נסיעות נעימות לכל מיני אתרים נעימים, הופעה בציבור והתחככות עם סלבים ספורטיביים שבדרך פלא לאיש מהם אין דברים לא נעימים לומר על השרה וממשלתה. את חוג ההתעמלות האמנותית במתנ"ס הקרוב לביתך מממנים הורי הילדים בתשלומיהם. ב. כתבתי "להערכתי", משום שאני למען האמת לא יודע והנושא לא נראה לי מספיק קריטי כדי לטרוח בבירור מספרים ותקציבים. הרי כולנו סבורים שלא מדובר בכסף גדול וכמותית לא שונה מהתמיכה בעניינים תרבותיים אחרים. גם אני מסכים שאם הממשלה רוצה לממן ועד אולימפי כדי ששני ג'ודוקה, חצי אתלט וחצי מתעמל/ת יופיעו תחת דגל ישראל בטלביזיה, היא בהחלט רשאית לעשות זאת ואין בכך פסול בשום אופן. אני לא חושב שבעניין זה נרויח הרבה מבירור העובדות. אני עדיין חולק עליכם בנקודות הבאות: ג. אני לא מסכים שאם אנשים כל כך רבים נהנים מלראות אתלט ישראלי על בימת המנצחים, כל האחרים חייבים להשתתף בעלות של יזמה זאת. ד. אני חושב שזה מאד לא סביר שהשוק הפרטי לא יכול לממן קבוצה מובחרת של ספורטאי גמר אולימפי. יש היום בארץ ענף הכנסה שנקרא סלביות. כל מיני שרידי תכניות טלביזיה מנצלים את 15 דקות התהילה שלהם על מנת לזכות בהכנסה כספית. אני מניח שאצל רובם מדובר בסכום שאינו מאפשר קיום, אבל אצל חלקם מדובר בסכומים יפים ואצל מיעוטם בסכומים יפים מאד. אין שום סיבה לחשוב שאתלטים מקצועיים ומצליחים יהיו פחות מעניינים מנהגי מוניות וזמרי חתונות. אם הם פחות מעוררי עניין, זה סותר את אחת הטענות המרכזיות שלכם (העניין הציבורי בספורט האלופים). ה. אני לא מקבל את טענת ה"שקט המקצועי". כולנו היינו רוצים לעסוק בעבודתנו מבלי להיות מוטרדים באלף עניינים אחרים. עד כמה זה קשור לפרודוקטיביות, זה נושא לויכוח. ספורט אלופים בפרט, הוא לדעתי ענף בו ההישגים קשורים חזק מאד לאקראיות ולכישרון והרבה פחות לשקט תעשייתי. אפשר לטעון כאן את טענת הטווח הארוך. אבל אני לא חושב שמישהו מדבר כאן על השקעות מסדר הגודל המתבקש (כמו בסין או ברוסיה). מדוע אם כן אני חוזר בי? זה קשור לתשובה לשאלתך היכן הכסף הפרטי היום. ו. קודם כל אני דוקא חושב שגם היום חלק גדול מהכנסות הועד האולימפי והנבחרות הלאומיות מגיע מספונסרים. לאן הולך הכסף הציבורי? גם כאן צריך לנחש שרק מיעוט כסף זה מגיע לכיסי הספורטאים עצמם ורובו משמש למימון צרכי הארגון של אופרציית ספורט האלופים: משכורות ועלות משרדית של משרד התרבות והספורט, הועד האולימפי, מחלקות והתאחדויות הספורט. אני מניח שהספונסרים לא יתלהבו לממן את משכורתו של שוטף הרצפה במשרד הספורט או בועד האולימפי, אבל מישהו צריך לעשות זאת. ז. הנקודה היא שספורט אלופים מחייב קיום תשתית ארגונית. זוהי תשתית ארגונית אפורה ולא מעניינת. מצד אחד מימון התשתית הזו הוא באמת בעייתי ומצד שני בלעדיה מן הסתם לא יהיה ספורט אלופים. ח. הבעיה בהפרדה שעשיתי בין ספורט האלפים לספורט האלופים, היא שיש דרג ביניים שבלעדיו לא יהיו אלופים. מישהו צריך לממן הקמת ותחזוק אצטדיון אתלטיקה לתחרות ואימונים. זה בודאי אינו חלק מספורט האלפים. מצד שני בלעדיו לא תהיה פעילות מקצועית ולא יהיו אלופים. אני מניח שאף אחד מלבד קופת הציבור לא יממן הוצאות אלו. ט. אני מניח שאי אפשר להפיל את כל ההוצאות הללו בתחום התרבות נוער וספורט על השוק החופשי. מצד שני, אולי יש מקום לקוות שהממשלה תתמקד ברגולציה במקום בחלוקת כספים. אני מודע לגמרי לבעייתיות במה שמסתתר מתחת למילה רגולציה. אבל עושה רושם שהמצב היום הוא הגרוע מכל העולמות: הממשלה מסתפקת בחלוקת כספים, אמנם צנועה, לכל מיני התארגנויות שלא ממש בפיקוחה, וגובה את האתנן שלה בצורת הטלפונים הפאתטיים לזוכת האירוויזיון או השרה המקפצת על פודיום הזוכים. י. כאן כאשר אני סוגר את המעגל, אנו כנראה חוזרים למה שכתבת על הצד הכמותי, המספרים. יתכן באמת שהשאלה הקרדינלית היא: כאשר מתעמלת x עולה על פודיום הזוכים, האם כספי הציבור ממנו את משכורת המאמנת של הזוכה או אולי רק את משכורותיהם של אלו המשלמים למאמנת ואת הוצאות הנסיעה של השרה המקפצת על הבימה? וזה אני חושב עניין של רגולציה נכונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסרט אינוויקטוס נלסון מנדלה (מורגן פרימן) קורא לחדש את קבוצת הרוגבי הלאומית ספרינגבוקס, רובה ככולה שחקנים לבנים. מנדלה רצה לבנות זהות לאומית דרום אפריקאית שתכיל את כל האזרחים וקבוצת רוגבי לאומית תתרום לרגש האחדות הלאומית. במיוחד הדבר נכון גם לישראל של היום שנתונה כבר הרבה שנים תחת מתקפה דו ראשית לאומנית-קלריקלית שמטרתה בנית איזה דמות של יהודי טהור ערטילאי. לצורך זה היא לא מהססת מצד אחד לבטל ולשלול את הקיום של זהות ישראלית - המדינה דחפה את ביהמ"ש העליון שלא להכיר בקיומו של לאום ישראלי. מהצד השני הפוליטיקה הלאומנית-דתית הזו מקעקעת את רגש הסולידריות הלאומית אזרחית בקידום פוליטיקת זהויות פלגנית בה היא משסה פלגים שונים זה בזה (במקום להכיר בהם כמצעי דווקא של סולידריות ושיוויון). כך שכל תרומה לקידום איזה רגש לאומי סולידרי צריך להתקבל בברכה. יש אינדיבידואלים ישראלים שלמעשיהם יש תהודה גדולה כמו נטע ברזילי וקודמותיה/קודמיה, חתנות וחתני נובל, יש קבוצות שאיתם אפשר להזדהות כמו נבחרות לאומיות או מהליגה, יש חברות שמצליחות בעולם (מטפטפות ועד תרופות), ויש אנשים וקבוצות עם תרומה מהדהדת פחות או צנועה יותר כמו אמנים, נגנים, ור"ל מתעמלות אמנותיות. זה לא שווה כמה פרוטות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ג. ''אני לא מסכים שאם אנשים כל כך רבים נהנים מלראות אתלט ישראלי על בימת המנצחים, כל האחרים חייבים להשתתף בעלות של יזמה זאת''. בניגוד למה שעשוי להשתמע מהתגובות הקודמות שלי, אני לא בטוח מה דעתי. הנימוק שהעליתי (הוריאציה על טרגדיית ההמונים) מאפשרת להצדיק את זה אולי יותר בקלות מאשר מימון לסוגים שונים של תרבות, אבל אבסולוטית לא קל להצדיק את זה. ד. גם אם אפשר להוון כך מדליה אולימפית, אני לא בטוח שזה מאוד מכבד את הזוכה. מעבר לזה, זה מימון שלאחר מעשה, את המימון היותר קריטי צריך לפני המדליה. ח-ט. נקודה מאוד נכונה, אני מניח, ואני תוהה מאיפה המימון היום. יכול להיות שרובו מהטוטו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |