|
אני יכול רק לנחש שעד 1967 זה לא נראה עניין חשוב - כל עוד מדינות ערב סירבו להכיר בישראל ולנהל משא ומתן עימה זה פשוט לא היה רלוונטי. מ-67 ועד להסכמי אוסלו, מן הסתם זה השתלם כלכלית לישראל שיש מי שמממן את הרווחה והחינוך של מחנות הפליטים בגדה וברצועה. מחתימת הסכמי אוסלו ועד להתנתקות, היתה האשליה שהסכם הקבע בדרך והוא כבר יפתור את הבעיה. מאז ההתנתקות ובעיקר מאז עליית נתניהו והתפוגגות הסיכוי להשגת הסדר קבע בקרוב, הייתי באמת מצפה שישראל תקרא לפרוק אונר"א, להכרזה על אי-הכרה בזכות השיבה וליישוב הפליטים במקומם או במדינה שלישית. ייתכן שצעדים בכיוון נעשו בשקט והיה חשש שהכרזה פומבית תפגע במאמצים, אבל אולי כל נסיון של ישראל לקרוא לפרוק מוקשים מסוג זה בדרך להסדר קבע, יגררו מיד קריאת לפרוק מוקשים מהצד שלנו - פינוי התנחלויות או למצער הקפאה של הבנייה בהן.
|
|