בתשובה להפונז, 25/06/18 21:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
גם אני. ומה עם גרפיקאים תל אביבים שמסרבים להשכיר את שירותיהם למועצת קריית ארבע? או לבית היהודי? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לכן החוק חל רק על ''מקום ציבורי''. כל הדיון עם האייל האלמוני הוא האם מסעדות ראויות להכלל בקטגוריה של ''מקום ציבורי'' או לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מותר לעשן בהן? לא (על פי חוק, מלבד אזור מסומן). מותר לבשל בהן אוכל ביום כיפור או בערב תשעה באב? לא. מסתבר שעל פי חוק הן מקום ציבורי, את שני הדברים הנ"ל אין בעיה לעשות בביתך הפרטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה שעל פי חוק הן מקום ציבורי אין עוררין. האייל האלמוני מערער על כך וטוען שלא ראוי שיהיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני מבין את זה, אבל למשל שתי הדוגמאות שהבאתי מהוות מבחינתי נורמה ראויה למסעדות גם בלי קשר לחוק היבש. אבל מעבר לזה, יש נקודה שלא עלתה בדיון (או אולי פחות הודגשה): ניתן לטעון שעם כל הרצון לליברליות וזכויות הפרט במרחב הציבורי, זמנים קשים באופן קיצוני דורשים התנהגות קיצונית. אנחנו בישראל אולי פחות מרגישים זאת, וכמובן מדברים מהפוזיציה, אבל בארה"ב רבים מרגישים (אני מתרשם גם בעקבות מאמר בהארץ בסוף השבוע) שהמצב הפוליטי מאיים ומערער באופן קיצוני את כל הערכים הבסיסיים שלהם. אם אתה חושש שהמצב מתדרדר לשלטון פאשיסטי, מותר לך - ויש אפילו שיאמרו שחובתך המוסרית - להתריע על כך ולהפגין התנגד במרחב הציבורי, גם אם בדרך אתה עובר לרגע על כמה ערכים אחרים ופוגע בכמה חירויות אחרות. הפגנות הנכים - נניח לצורך הויכוח שחלקן לא חוקיות - פוגעות בחופש התנועה של עשרות אלפי אנשים. ועדיין, אם תקבל את זה שזעקתם ראויה והעוול נגדו הם יןצאים הוא ממשי, אתה מוכן לספוג זאת. או, מאחר שהפתיל כבר גודוון לעייפה - התנגדות לשרת קצין אסאס אכזרי היתה מתקבלת על ידינו בחיוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהצלחת להציף את שרש הבעיה (המקורית, לא זו שעליה אני דן מול האייל האלמוני). אבל דוגמת הנכים מסיטה את הדיון לדעתי אני חושב שאנחנו סלחניים לעבירות על החוק בזמן הפגנות הנכים כי הם אנחנו חומלים על נכים, ולא משום שאנחנו מכבדים את חופש הביטוי הציבורי של קבוצות שמוחות נגד עוול בכלל, גם כאשר הן עוברות על החוק. כאן לא מדובר על חמלה אלא על עמדות פוליטיות. כתבת "אם אתה חושש שהמצב מתדרדר לשלטון פאשיסטי, מותר לך - ויש אפילו שיאמרו שחובתך המוסרית - להתריע על כך ולהפגין התנגד במרחב הציבורי, גם אם בדרך אתה עובר לרגע על כמה ערכים אחרים ופוגע בכמה חירויות אחרות." ותיארת מרי אזרחי [ויקיפדיה]. מרי הוא חלק מהפוליטיקה, אבל מי שנוקט בו צריך להבין שעלולות להיות לו תוצאות חמורות עבורו. האם המצב הפוליטי באמריקה דורש מרי אזרחי? מסופקני, אבל קטונתי. בארץ ההתנתקות והסכמי אוסלו מצד אחד והתמשכות הכיבוש מצד שני הן פעולות של השלטון שיכולות לעורר מרי אזרחי מובן מצד מתנגדיהן. אני חושב שהפעולות של השלטון הנוכחי בארה"ב לא מגיעות לרמה הזאת. אם כבר, הייתי מצפה שהאמריקאים יעלו על בריקדות בגלל חוק הפטריוט [ויקיפדיה], שהוריד הרבה מהבלמים הדמוקרטיים על רשויות האכיפה שם, והופתעתי שעבר בשקט יחסי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שחלק מן ההסבר הוא בעיתוי (אחרי פיגועי ספט' 2001). זה לא יכול להיות ההסבר המלא, מפני שהחוק זכה להסכמה מלאה (98 סנאטורים בעד, אחד נגד). ארה"ב מתיחדת בבעייתיות ובמוזרות של שרותי הביון שלה. על הרקע ההיסטורי של השמירה הקנאית על זכויות הפרט מול השלטון, ארגוני הביון שלה, רובם ככולם נולדו מאוחר ובאופן די מאולתר. היסודות של ה-FBI כארגון אנטי ריגול הונחו בזמן מלחמת האזרחים. הממשל של לינקולן שכר את סוכנות הבילוש הפרטית של פינקרטון כדי שתלכוד את מרגלי הדרום. ה-CIA הוקם אחרי מלה"ע ה-II על בסיס ארגון שהוקם תוך כדי המלחמה. בארה"ב קיים סבך של בין 10 ל-20 ארגוני מודיעין שחלוקת התחומים ביניהם לא תמיד ברורה. התוצאות הן בהתאמה די בעייתיות. יתכן שחוק הפטריוט שקף הסכמה בי-פרטיזנית שהסה"כ של מבוך שירותי המודיעין חלש מדי ביחס לצרכי המדינה. במקביל זה משקף גם חוסר רצון אמריקני לעשות שינויים מבניים במוסדות שלהם (ע"ע האובמהקר). בתנועת המטוטלת שבין זכויות הפרט לביטחון הציבור, אני לא חושב שיש מצב בו זכויות הפרט יכולות לגבור על צרכי ביטחון הציבור. גל זכויות הפרט של שנות ה-60 היה ריאקציה די מאוחרת למקארתיזם. ההתפכחות הציבורית וההבנה שצרכי הביטחון הוגזמו מאד בשנות המקארתיזם היא שאפשרה את גל זכויות הפרט. בהערת אגב, לא קשורה, קראתי בספר "אש וזעם" שהאיש הראשון והיחיד שהצליח לאחד את כל שירותי המודיעין של ארה"ב היה דונלד טראמפ. הציוצים מן המותן של טראמפ כנגד שרותי המודיעין השונים הצליחו לאחד כנגדו את כל הסגל המקצועי והללו פועלים באופן מתואם כנגדו, ע"י שחרור באופן מבוקר של מידע כנגדו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שארגוני הביון דורכים זה לזה על הרגליים רק בסרטים :) מילת המפתח בפגיעה בזכויות האדם היא תמיד מידתיות. מוסכם שצרכי בטחון הציבור מחייבים פגיעה בזכויות הפרט. השאלה היא תמיד "כמה?" האמריקאים בדרך כלל לא רוצים לדעת, ע"ע גואנטנמו. מעניין להסתכל על גל זכויות הפרט של שנות ה 60 כראקציה מאוחרת למקארתיזם. בעצם כל מערכת המושגים של דור הפרחים היתה ראקציה לדור הקודם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שכתבתי, לאחרונה אני מקבל את ההרגשה שהאמריקאים הרבה יותר מודאגים מאיתנו בנושא, חלקם עד כדי דאגה וחשש קיצוניים ליסודות האומה שלהם. משהו בסגנון ''לקחו לנו את המדינה'' מהשכונה שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקרב האמריקאים המאבק על יסודות החוקה הוא דבר ממשי ויסודי. אצלנו כל צעקת "איראן, איראן" והעלאת דחליל הBDS דוחפת אותנו לזרועות הביביזם והבנטיזם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם להאמין למה שכתוב ב"אש וזעם", התמונה יותר פשוטה. טראמפ הוא מהפכני ברמת האנטי-ממסדיות ואנטי-קונפורמיות שלו. הוא מייצג נורמות חדשניות של ברברת חסרת הגיון ושקרים מחוצפים וחסרי שחר (למשל כאשר טראמפ מדבר בועידת CPAP (שמרנים מן הימין הרחוק) על תורים באורך 6 רחובות מחוץ לאולם בזמן שאין שם איש). עובדה זו מבארת הן את התומכים והן את המתנגדים. ההתנגדות ההיסטרית היא ביטוי של הפחד משינויים והתמיכה היא ביטוי של חוסר שביעות רצון קיצוני מן המצב הקיים. כדאי להזכיר גם את השוליים הנוכחים תמיד של המיליונרים דוגמת מממני מסיבת התה והאלט-רייט (למשל רוברט ורבקה מרסר) העוסקים ביודעין בהסתת והונאת המעמדות הנמוכים כדי להגן על הפריבלגיות והעסקים הלא כל כך טהורים שלהם. אנו בישראל מתקשים להבין באופן מלא את המצב האמריקני, משום שהזן הישראלי של הטראמפיזם בדמות רוה"מ מאופיין ע"י תכונה ישראלית מרכזית והיא הצביעות. קשה לחשוב על נתניהו מתבטא באופן כל כך משוחרר מכבלי ההגיון והאמת כמו טראמפ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? מה עם המופתי, הגן המזרחי, חיילי המנדט מימי ילדותו ושאר אמירות המעוררות מחיאות כפיים בקרב תומכיו? שלא לדבר על מאורות בליכוד כמירי רגב, נאוה בוקר, אופיר אקוניס, דני דנון, דוד ביטן ודודי אמסלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת רוצה להתחייב לעמדה שאף פוליטיקאי ישראלי לפני נתניהו לא נתפס באמירת לא אמת מסוג הדוגמאות שהבאת? טראמפ ונתניהו הם בני ברית ושותפים לדרך פוליטית, אבל מבחינת אישיות הדימיון חלקי ביותר. שניהם מתקרבנים מלאי רחמים עצמיים על רדיפתם. שניהם מנהלים מערכות יחסים אמביוולנטיות עם עוזריהם ואנשי הצוות שלהם. אבל מעבר לכך נתניהו נשאר לגמרי בתחום הפוליטיקאי המסורתי. לא תתפוס את ביבי מאלתר, מלהג ומתקשקש בטוויטר או אפילו בנאומים פומביים. לא תתפוס את ביבי בפרשיות כמו פרשיית בילי בוש והמדיניות שלו אינה מבוססת על גחמות, תחושות בטן ורשעות כלפי קודמיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שההבדל הגדול ביותר בין טראמפ לביבי הוא המניע. טראמפ רצה להיות נשיא ארה"ב כדי להיות נשיא ארה"ב. המניע המרכזי שלו הוא "לי יש הכי גדול". ביבי רצה להיות ראש הממשלה1 כדי להנהיג את העם היהודי. המניע המרכזי שלו היה להירשם בהיסטוריה. __________ 1 אז, ב 96'. אחרי 20 שנה עם שרה נראה שהוא סטה ממסלולו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע''פ ''אש וזעם'' אתה טועה בגדול. טראמפ לא התכוון לרגע להיות נשיא ארה''ב. התכנית היתה שהוא יפסיד ואז יאשים את הילרי קלינטון ברמאות וזיוף התוצאות. כל מסע הבחירות לא היה אלא מסע פרסום אחד גדול לקידום המותג טראמפ. נקודה זו מסבירה שלושה דברים. ראשית את הבלאגן האדיר וחוסר המוכנות בעת העברת הממשל. שנית התנהגותה המוזרה של מלאניה טראמפ נובעת מכך שטראמפ הבטיח לה שלא יהיה נשיא (משהו בנוסח ''תוך כמה שבועות יסתיים מסע הבחירות ותוכלי לחזור לשגרת חייך בקומה העליונה של מגדל טראמפ''). ע''פ המחבר איש לא היה מופתע יותר מטראמפ כאשר זכה בבחירות וזה מביא אותנו לעניין השלישי והוא המהירות והנחרצות שבה נפטר טראמפ מאחד מעוזריו הראשיים סטיב באנון. באנון היה היחיד שהאמין שטראמפ הולך לזכות ונראה שטראמפ לא מתיחס אליו ברצינות שהאיש מייחס לעצמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר ומעניין. קשה לי להאמין שמישהו יעבור את המסלול המתיש של התמודדות לנשיאות בכוונה להפסיד בסוף. כל העדויות הן שזהו מסע תובעני ביותר. אולי טראמפ לא האמין בסוף שינצח, אבל לדעתי הוא יצא למסע בכוונה לנצח. אילו רצה להפסיד הוא היה יכול לזייף שפעת ולהפסיק ללחוץ על הדוושה בימים האחרונים לפני הבחירות כשהמטוטלת החלה לנוע לכיוונו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אחד הניסוחים שלי הטעה. הכוונה אינה שטראמפ לא רצה לנצח, אלא שהוא לרגע לא האמין בכך. מסיבה זו מחנה טראמפ לא הכין דבר לקראת הכניסה לבית הלבן ובחירת השרים של טראמפ החלה רק לאחר שהוא נבחר. אחזור כאן על שני דברים שכתב מייקל וולף על מסע הבחירות. א. טראמפ אכן עבד קשה מאד במסע הבחירות שלו. אאז''ן טראמפ השתתף בכפול אסיפות מאשר קלינטון. הוא עבד הרבה יותר קשה ממנה, אלא שטראמפ נהנה מכך מאד. נאמר שהוא חי בשביל ההופעות בפומבי והנאומים המאולתרים שמשרתים את האישיות הנרקיסיסטית שלו. טראמפ שמפחד מחיידקים לחץ ידיים ונישק תינוקות בכמות שקשה למצוא לה מתחרה. ב. מצד שני, צוות הקמפיין של טראמפ היה שלדי ומצומצם לאנשים ספורים. טראמפ שהוא הרבה פחות עשיר מכפי שהוא אוהב להציג עצמו, לא רצה לבזבז את כספו על מסע בחירות שממילא לא ציפה להצלחתו. המסע עצמו מומן רובו ככולו בכספי תרומות. טראמפ הוא גאון ופריק של מיתוג. אהבת הקהל המעריץ חשובה לו יותר מכל דבר אחר. זה גם מתדלק את הזעם שלו על אלו שאינם אוהבים אותו. נטען שתרומתו לענף הקונסטרוקציה היתה במיתוג שיצר בין הבניינים שהקים לשמו. מסע הבחירות לא נועד להביא לבחירתו של טראמפ לנשיא, אלא למתג אותו כאישיות בכירה בפוליטיקה העולמית והאמריקני. כמו נניח רופרט מרדוק שהוא מעריץ. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |