|
||||
|
||||
המקרים שכיוונתי אליהם הם למשל מהסוג הזה. דו"צ אמר ששיגרו 20 טילים, ומפקד חיל האוויר אומר משהו אחר אחרי שבועיים. מצד אחד, אני יכול להבין מידה כלשהיא של "ערפל קרב" מכוון שמטרתו דיס-אינפורמציה כלשהי משיקולים טקטיים כאלה או אחרים. מצד שני, כשאתה מבלף בתחום אחד, אתה מאבד את האמינות בתחומים אחרים |
|
||||
|
||||
דווקא בעניין הסתירה בין מספרי הרקטות אני לא מבין מה הביג דיל (שהגיע לכדי כותרת ראשית באתר "הארץ"). מה ההבדל המהותי בין 20 רקטות ל-32 רקטות, אם בשני המקרים (טוענים ש-) ארבע יורטו בהצלחה והשאר נחתו בשטח סוריה? סביר בעיניי שביום התקיפה חשבו בצה"ל שהיו 20 רקטות, פרסמו את הנתון, ורק לאחר מכן התברר שבעצם היו יותר. לא הייתי קורא לזה (או לתרחיש דומה) "לבלף". |
|
||||
|
||||
מסכים, בעיקר משום שאני לא מוצא שום סיבה שצה"ל היה משקר בעניין הזה. אם כבר, אז להפך: ככל שמספר הרקטות שנורו היה גדול יותר, כך היתה למדינה עילה טובה יותר למכת הנגד הבלתי פרופורציונלית בעליל. בתוקף תפקידי כיועץ בכיר לתיק דבקה, אני מציע לבחון את האפשרות שהשיגור של אותם 20-32 טילים, יום אחרי השמדת טילים שכוונו אל ישראל, היה ניתן למניעה אבל לאחר שהכיוון הכללי שלהן זוהה הוחלט לקחת סיכון ולאפשר את השיגור, ע"מ שיהווה עילה לתקיפה הגדולה שבאה כתגובה. הרעיון לחכות שהצד השני ישלוף את האקדח ורק אז לירות אל היד שאוחזת בו אמנם בנה קריירות להרבה תסריטאים בהוליווד אבל הוא סובל מכמה בעיות אינהרנטיות. איראן קיבלה את הגמביט הזה, והתקיפה הישראלית עברה בלי יותר מדי צעקות שוד ושבר לגבי הפרופורציונליות של התגובה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |