 |
לאחר שנתניהו התבזה וביזה בעיקר את מחנהו בשל הנאום הזה, נראה לי שחשוב לבחון מה היה בנאום. לצורך זה טרחתי וקראתי את הטקסט של הנאום. והרי התוצאות: בחג עצמאות זה נישאו שני נאומים בעלי חשיבות אידאולוגית שראוי לחקור ולדבר בם: הנאום של מרים פרץ והנאום של דוד גרוסמן. לעומתם נאומו של נתניהו רובו קש וגבבה. כל אדם בעל הגיון סביר צריך לשאול עצמו, מה ראה רוה"מ לעורר מהומה כזו רק כדי לשאת דברים ריקים אלו.
א. אני רוצה להזהיר את הציבור להתעלם מן התופים והמחולות של מחנה הימין מסביב לנאומה של מרים פרץ. "דברי אלוהים חיים" ושר החינוך שממהר להכריח את תלמידי ישראל ללמוד את הנאום, לא צריכים להסתיר את העובדה שמדובר בנאום שאי אפשר להפריז בחשיבותו כמייצג את הציר המעביר שבין מערכת החינוך הקונפורמית למשטר לאומי-שמרני.
ב. רוגל אלפר אבחן נכון את מרים פרץ כדמות חשובה ומייצגת של מחנה הימין. בכתבתו בהארץ טען אלפר שפרץ מייצגת תרבות של קידוש המוות בדומה לתרבות האיסלמית/פלשתינית. נאומה של פרץ היה בעיקרון תשובה לדברים הללו. פרץ הסבירה שלא מדובר בקידוש המוות אלא בקידוש הנתינה. פרץ הדגישה בנאומה כי אהבת העם והמולדת מבחינתה מכילה גם אלמנטים של אחדות ואהבת ישראל, סובלנות, חברת מופת ומוסר הנביאים.
ג. יתכן שרוגל אלפר חטא לא מעט למרים פרץ. דומה שטעותו נבעה מכך שהתמקד אך ורק בפן אחד של אישיותה (קידוש המרטיריות). קל לנו (הסמול) להתמקד באנלוגיה בין פרץ לבין אם השהיד הפלשתיני המקדשת את מות בנה מתוך נבערות ודבקות דתית. מרים פרץ היא הרבה יותר מזה. האנלוגיה כאן מכשילה. אם השהיד אינה מתעניינת בשום דבר מחוץ לעצמה. מרים פרץ היא אשת חינוך העוסקת בחינוך ואינדוקטרינציה של עם שלם. בד' אמות של עמה ושבטה, פרץ מכירה את התמונה הרחבה של התרבות וערכי החיים של עמה.
ה. מרים פרץ מייצגת באישיותה את הקונפורמיזם של מערכת החינוך. נאומה אינו נעדר אלמנטים של סובלנות, אהבת ישראל, אלטרואיזם, אהבת המולדת בגילוייה הנערצים ביותר. קל לנו (לסמול) להתפס לאלמנטים הקיצוניים והמסלידים של השלטון הלאומני-דתי בישראל. אבל הממסד הזה אינו רק נוער הגבעות, אורן חזן ומרים רגב. הקשר שבין מערכת חינוך קונפורמית לשלטון שמרני-לאומי-דתי היא אחד הצירים החשובים של השלטון הזה.
ו. נאומה של מרים פרץ לטוב ולרע מייצג מצע אידיאולוגי של השלטון הנכחי וככזה אינו עונה על שום דבר שהוא שנוי במחלוקת. קל היה לטעות ולחשוב שהביקורת של פרץ היא בנושא של אחדות ישראל והכלת כל גווני הקשת, אלמלא הקדים שר החינוך ושמט את השטיח מתחת לרגליה. בנט גילה לכולם שזו אינה אלא עמדת הממסד השלטוני ואין בדבריה משום ביקורת של ממש.
ז. האחר מבחינת אשת החינוך הלאומי אינו אלא מיעוט משני, שחשיבותו נעוצה ביכולת הקולקטיב להכיל אותו. מאחר ומערכת חינוך קונפורמית לא יכולה לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת, היא מתעלמת מהן ונוטה להכללות שהשלכותיהן המעשיות נותרות פתוחות, כמו "ירושליים שלום תורה ותודה".
ח. נאומי פרץ וגרוסמן מעלים על הדעת את הדיכוטומיה האחד-עמית של כוהן ונביא, או בלשון ימינו המחנך ואיש הרוח. ה"צופה לבית ישראל" אינו משרתו של השלטון ולכן הוא האיש העוסק בנושאים שנויים במחלוקת. כפי שכתב לייבוביץ, הנביא אינו עוסק במה שיהיה, אלא במה שראוי להיות.
ט. למרבה הצער נאומו של גרוסמן בטכס הזכרון האלטרנטיבי, העלה רק עיקרון אידאולוגי אחד (שאני מתקשה להסכים איתו) ויתר הדברים היו מעין רשימה של עיוותי השלטון הנוכחי. גרוסמן אולי נתן לדבריו לסטות יתר על המידה מתחום האידאולוגיה אל תחום האופוזיציה הפוליטית.
י. נחזור לנאומו של נתניהו. צריך לחוס על זמנכם ולהתעלם מדברי ההבל, ההפרזות, הבטחות השוא וראיית הרצוי כמצוי. על דבר אחד לא אדלג: ההסתה השקופה. לא לחינם, מדלג רוה"מ על זיהויים של אותם הרוצים "לכבות את האור שבוקע מציון". יודע צדיק נפש בהמתו ומדוע לחסוך מעצמך לעתיד את ה"לא ידעתי, לא ראיתי".
יא. כאמור, עיינתי בטקסט המלא של נאום נתניהו והעליתי משם רק שתי נקודות אידיאולוגיות. השנייה שבהן היא איזכור מנותק מכל הקשר של "כלכלה חופשית". אלמלא שקע נתניהו מזמן בעולם של הכחשה גמורה, אפילו הוא לא יכל לדבר על כלכלה חופשית באילוצים החברתיים-אלקטורליים של נתניהו. צמצום המיסוי בחברה כל כך לא שוויונית מבחינת נטל המס בגלל הגז והאקזיטים אינו כלכלה חופשית, כמו שסעודיה, ניגריה וונצואלה אינן מופת של כלכלה חופשית.
יב. נתניהו אמר "להגן על עצמנו בכוחות עצמנו זוהי תמצית העצמאות". זה נכון חלקית, ללא הגנה עצמית אין עצמאות. אבל הגנה עצמית ללא ציון ברור של על מה מגינים (כפי שטרחה מרים פרץ להסביר) אינו אלא מיליטריזם לאומני.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש