בתשובה לשוקי שמאל, 25/02/18 20:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעניין מצעד האיוולת - שאלתי אותו לקריאה. כנראה לאחר הספר הבא. באשר לכוונה וההכרח - הבנתם הרטרואקטיבית של תהליכים מלווה בנטיה האנושית לשלול מן השחקנים את אנושיותם לטובת דטרמיניזם מדומה של אוטומטונים נעדרי שיקול דעת. אני לא אוטומט, אתה לא כזה וכך גם אחרים. אנחנו מושפעים מגורמים שונים ומקבלים החלטות שקשה לצפות מראש. אני דוחה את הגישה הדטרמיניסטית מאחר והיא מדמה כאילו ניתן לצפות את הדברים מראש, מבלי לשים לב שכמו באסטרולוגיה, מרקסיזם וכד' מדובר בתובנות שמנבאות באופן מרשים את העבר ורק אותו; מאחר והן משחררות משיקול הדעת ומן האחריות המוסרית את מי שיכולים היו לפעול אחרת; מאחר והן מעניקות תחושת עליונות מזוייפת על "טפשותם" של אחרים; מאחר וישנה נטיה להפעיל אותה באופן סלקטיבי בהתאם לנטייה הפוליטית, כלומר להציג את הצד אליו נוטים אמפטיה כנפעל, כמי "שנאלץ" לפעול כפי שפעל בעוד שהצד השני הוא בעל שיקול הדעת המוסרי והאיוולת הפרקטית. אבל זה לפני שקראתי את הספר (: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה המעמיקה לטענותיך היא שהכל קשור בעצם להגדרת המושג איוולת. בסופו של דבר, תמיד אפשר יהיה לטעון שאנו מגדירים איוולת באופן רטרואקטיבי. מה שנכשל הוא מן הסתם איוולת. ספרה של טוכמן גורם לנו לחשוב האם יש דרכים קצת יותר נבונות להגדיר ולאבחן איוולת. טוכמן עצמה במבוא לספר עוסקת בשאלה. כהומאז' ראוי לתובנות הפסיכולוגיות המעמיקות שייחדו את תרבות יוון הקלאסית, היא מציגה את המקרה של הסוס הטרויאני. היא קובעת שם כי הכנסת סוס העץ היווני לתוך חומות טרויה, לא היתה יכולה להחשב כאיוולת אלמלא זה שהיו קולות שהתנגדו לכך. הנביאה קסנדרה התנבאה על חורבן העיר ולא האמינו לה. טוכמן אומרת שאי אפשר להגדיר כאיוולת מעשה שלא היו לו מתנגדים ואזהרות בזמן עשייתו. קריטריון נוסף שמציבה טוכמן הוא קיומן בזמן אמת של אלטרנטיבות טובות יותר ומעשיות. בתגובתך, התנגדת לתיאור של מהלך פתיחה מסויים שמרגע שנעשה, קשה מאד לחזור ממנו ואז המשך המהלך לאסון הוא בלתי נמנע. אני מחדד כאן ואומר שהאיוולת מתיחסת רק למהלך הפתיחה ולא לצעדים שנעשו אח''כ. איני יכול להסכים להנחה הטמונה בטענתך לפיה אין מהלכים שקשה עד בלתי אפשרי להמנע מהם. לפעמים האלטרנטיבות קשות מאד ואפילו בלתי אפשריות. באופן רקורסיבי, דוקא קיומם של מצבים כאלו הוא שהופך את מהלך הפתיחה (שלו דוקא היו אלטרנטיבות מעשיות) למעשה איוולת. בויכוח שמתנהל במקום אחר כאן על מלחמת לבנון השנייה, נטען שהאיוולת לא היתה במהלך האוירי אלא במהלך הקרקעי (זה טיעון נפוץ מאד אצל אנשי חה''א). לפי הבנתי, האיוולת אינה במהלך האוירי לעצמו או במהלך הקרקעי שבא אחריו, אלא באיסטרטגיה המדינית שבמסגרתה פתחו במהלך האוירי. האיסטרטגיה הזו היתה לרסק את כוחו של החזבאללה מן האויר בלבד (הכרעה). ברגע שהמהלך האוירי כשל (כוחו של החזבאללה לא נפגע באופן משמעותי והוא אף הצליח לצרוב את התודעה הישראלית בנוגע למחיר של פגיעה בו), טוענים חסידי ההכרעה האוירית, היה צריך לקבל את הפסקת האש ולא לנסות את המהלך הקרקעי. האיוולת לדעתי היתה בכך שאנשי חה''א הצליחו לשכנע את הצמרת המדינית (למעשה אולמרט ומופז) שניתן להכריע את החזבאללה מן האויר, ללא צורך במהלך משלים מן הקרקע. אלמלא זאת, ספק אם אולמרט ויורשו של מופז היו בכלל פותחים במערכה. מרגע שנפתחה המערכה והמהלך האוירי לא הספיק, אני לא חושב שהיתה זו איוולת לגלות נחישות והתמדה ולנסות להשיג את התוצאה המבוקשת ע''י כוח קרקעי. לגבי האסטרטגיה האוירית היו מחלוקות ארוכות לפני המלחמה (למעשה גם אין שום תקדים שבו כוח קרקעי הוכרע ע''י מהלך אוירי בלבד). למעשה המעורבות הקרקעית הראשונית שהיתה, נוספה לתכניות בגלל הויכוח על הכוח האוירי ויכולותיו. לחייב את צה''ל למערכה על סמך תזה מהפכנית זו, היה מעשה איוולת. אילו בזמן אמת, היו אנשי צבא בכירים מזהירים את אולמרט ופרץ על המוכנות וההכנות העלובות של צבא היבשה (כפי שנחשפה בדיעבד בועדת וינוגראד), אולי היה ניתן לדבר על איוולת. מאחר וספק אם היתה מודעות כזאת, מדובר בטעות ולא באיוולת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |