|
לדעתי השיקול של "להשאיר כמה שיותר לצאצאים" הוא מאד אוברייטד. מאחר וכבר עמדתי על דעתי ועצמאותי - הרבה בזכות החינוך שקיבלתי מהוריי - אין לי שום צורך או עניין בכספם העתידי0, והשימוש האופטימלי של כספם צריך להיות על מנת להיטיב את איכות חייהם עד תומם. שיקנו פורשה, יטוסו למלדייבים, או ישלמו לאחות סיעודית נחמדה1, ומצבי הכלכלי צריך להיות האחרונה בדאגותיהם.
במידה דומה אני מרגיש כלפי צאצא(ות)י. עד שיגדלו, ישכילו ויתבססו, זכותי ואף חובתי לדאוג לכל מחסורן הכלכלי, ולסייע כמיטב יכולתי גם בעשור השלישי ואולי רביעי לחייהן, בעיקר בעת הצורך או לאור מחירי הדיור המופרכים. מעבר לזה, אני לא מרגיש שחובתי להשאיר להן כסף או חסכונות. מן הסתם, במידה שמשאביי יחייכו אלי עד הסוף, אשמח כמובן שהן יהיו אלה שירשו את הנשאר ולא מישהו אחר, אבל אני לא מרגיש כלל שזה חלק מהשיקולים הכלכליים שלי לטווח הארוך.
אני בהחלט מודע לזה שבשנים האחרונות הציפייות של אנשים בוגרים לקבל הון מהוריהם לאחר פטירתם - שלא לומר לפני פטירתם - מרקיעות שחקים וחפות מכל בושה במקרים מסוימים. הנורמה הזאת פסולה בעיני מכל וכל.
0 ודאי ודאי שלא הנוכחי. 1 צר לומר שזה הרבה יותר מציאותי משני הקודמים.
|
|