|
מצאתי בספרייה מיקרופילם של הכתבה "הנתעבת". טרחתי להקליד אותה, וקראתיה שוב. נראה שההערה שלי שהמחתרת הדנית לא הייתה שותפה למבצע ההצלה הייתה לא נכונה1, אבל ברור שאת העבודה עשו הדייגים ולא מעודף אהבת האדם. אשר לכך שנספו רק 150 מיהודי דנמרק, לפי הכתבה איש לא נספה ואלה שלא חזרו מתו מוות טבעי. אולי את אות "חסידי אומות העולם" צריך בכלל לתת בעניין הזה לנאצים. . .
להלן הכתבה (למעט מלים שלא היו ניתנות לקריאה בצלום), ואתה מוזמן לסמן את השקרים.
ניצולים או מנוצלים
הדנים ידועים כאומה של חסידי אומות העולם, בעיקר בזכות הברחתם את יהודי דנמרק בימי מלחמת העולם השנייה אל חופי המבטחים של שוודיה.אך עובדות חדשות שנתגלו לאחרונה מטילות צל כבד על התדמית הסימפטית הזו: הדייגים הדנים, כך מתברר, דרשו וקיבלו מהיהודים סכומי עתק תמורת הברחתם. מי שסירב לשלם, הועמד בפני איום הסגרה לזרועות הנאצים. וזה אינו המיתוס היחיד שמתנפץ.
איתמר מור
רכבת החוף הידועה של קופנהגן מסיימת את המסלול הקצר שלה, לאחר נסיעה בת כשעה בעיר הלסינגר. הלסינגר הידועה יותר כאלסינור מהמחזה השייקספיריר המפורסם על המלט נסיך דנמרק, מושכת אליה מדי שנה מאות אלפי מבקרים למרות מיקומה הגיאוגרפי הנידח. אמנם גיבורו המיוסר של שייקספיר (כשייקספיר עצמו) מעולם לא הניח את כף רגלו בטירה קרונבורג הנמצאת בטבור של העיר, אך לתיירים ולמקומיים אין עובדה זו מפריעה בבואם להתרפק, ברומנטיות על האשליה כאילו מדובר בטירה אלסינור הספרותית. רבים מהמבקרים מטריחים את עצמם ועולים למגדלים הצרים והגבוהים של הטירה. ממרומיהם ניתן לראות בבירור את חופיה של שוודיה, השוכנים מעבר למצר המים המפריד בין שתי המדינות רק 20 דקות של הפלגה רגועה במעבורת, ואתם בשוודיה. במרחק של 20 דקות נסיעה יבשתית מהלסינגר נמצאת עיירת הדייגים הקטנה גליליה. אף שבפי המקומיים גליליה הוא שם נרדף למקום שכוח אל, גם העיירה הזאת מהווה אבן שואבת לתיירים רבים, רובם ככולם יהודים. הסיבה לעלייה לרגל לגליליה היא קוביית שיש גבוהה המוצבת על מדשאה קטנה ליד מעגן הסירות. מעל הקובייה מתנשאת דמות יחפה המניפה את ידיה במין ריקוד לא ברור, ובצמוד לפיה היא אוחזת שופר. מתחתיה מודגששת בעברית הכתובת: "תקע בשופר גדול לחירותנו". הקוביה ומונומנט שעליה הם העדות היחידה במקום להצלתה יוצאת הדופן של יהדות נדמרק בתקופת השואה. ב 28 בספטמבר 1943 התקבלה ידיעה בלשכתו של ראש הממשלה הדני, ולפיה בעוד שלושה ימים מתכננים הגרמנים לבצע אקציה, הראשונה בשורה של פעולות שנועדו להעביר את כל 8000 יהודי דנמרק למחנות ההשמדה. האזהרה שהועברה עוד באותו יום לראשי הקהילה היהודית ומהם לבני קהילתם, הביאה לכשלון המבצע שיזמו הנאצים. היהודים דאגו להיעדר מבתיהם ביום המיועד לאקציה, ובמהלך השבועות הבאים הם אף הצליחו להימלט מדנמרק הכבושה לשוודיה הנייטרלית. במבצע סודי ומסוכן שנמשך כשישה שבועות מילטו הדייגים הדנים של הכפר גליליה בעזרת סירות הדיג שלהם את יהודי דנמרק לנמל מלמה השוודי, השוכן מעבר למצר המים. ההיסטוריה גם יודעת לספר כי כאשר התעורר חשדם של הנאצים והם החלו להשתמש בכלבי גישוש בכדי לאתר יהודים על הספינות, פיתחו אנשי המחתרת הדנית בסיועה של קבוצת מדענים שוודים, אבקה שהכילה בין השאר דם חיות מיובש וריכוז גבוה של סם הקוקאין. כמעט בכל ספינת דייג הונחו מפר ממחטות ספוגות בחומר הזה, ויכולת ההרחה של הכלבים, שנמשכו אל ריח הדם נפגעה קשות בגלל הקוקאין. חייהם של רבים ניצלו באותם ימים בזכות הממחטות הללו. אלא שאם עד היום חשבנו שדייגי גליליה וסירותיהם הולידו את אחד מסיפורי הגבורה ואצילות הנפש של ימי השואה, הרי שבשנים האחרונות הולכת ומתבררת לה תמונה שונה לחלוטין. סיפור הצלתה של הקהילה היהודית, שהפך למיתוס רווי הערצה לעם הדני הקטן ואציל הנפש, מקבל פנים אחרות כשמתוודעים לעובדה שחייהם של יהודי דנמרק נקנו בכסף, ובהרבה מאד כסף. מיתוסים מפורסמים אחרים כמו זה המספר על כריסטיאן העשירי מלך דנמרק שהודיע לגרמנים כי יצא לרחובה השל עיר כשהוא עונד טלאי צהוב לאות הזדדהות עם היהודים, נודעו כב מזמן כבדיה מוחלטת. כריסטיאן העשירי מעולם לא איים לענוד טלאי צהוב, ובוודאי שלא הסתובב עם אחד כזה בחוצות קופנהגן. כך גם באשר לסיפור נוסף, זה המהלל ומשבח את תושביה של קופנהגן שהמשיכו אפילו להשקות את הגינות והעציצים בבית היהודים בזמן שנעדרו. בפועל, רבות מהדירות נבזזו ונגרמו להן נזקים כבדים.
הסירה טבעה בגלל העומס
פרופסור פטר נאנסטאך, איש הפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת אאורום מדנמרק, הוא האחראי העיקרי לניפוץ התדמית ההירואית הנינוחה של העם הדני. לטענת נאנסטאד ישנה צביעות רבה בדימוי שהדנים מייחסים לעצמם. “בסופו של דבר אנחנו לא טובים או שונים בהרבה מעמים אחרים", טוען נאנסטאד במחקר שפרסם לפני כשנה וחצי והוא כורך בכלל זה גם את הכתרים שנקשרו לראשם של הדנים בכל הקשור לשואה. נאנסטאד בן ה 57 הוא מומחה לקבלת החלטות פוליטיות ועיצוב דעת קהל. אוניברסיטת אאורוס, שבה הוא עובד, היא השנייה בגודלה בדנמרק ונחשבת כמוסד בעל רקורד אקדמי ברמה בינלאומית. כשחקר נאנסטאד את פרשת העברת היהודים לשוודיה בידי הדייגים, התברר לו כי הדייגים פעלו אך ורק ממניעים של בצע כסף, ולא ממניעים הומניסטיים. במחקרו מצא כי בעבור כל הפלגה קיבל הדייג המסיע מידי היהודים שהפליגו בסירתו סכום שהיה שווה למשכורתו השנתית של מהנדס באותם ימים. כמעט כל הדייגים עשו עשרות פעמים את המסלול בין גלילות למלמה[......שורה וחצי לא קריאות, אבל מתוך התגובה שלי מ 2004 אני מניח שכתוב כאן שעבור כל העברה של 8 אנשים נגבה סכום ששוה בערכו למאה אלף דולר] נפשות בסירה. קשה להעריך את הסכומים הגבוהים שהדייגים שלשלו לכיסם. נראה כי גם המסתורין והסכנה שנקשרו במבצע היו לא יותר מאגדה: נאנסטאד טוען בתוקף כי היחסים המיוחדים שנקשרו במהלך המלחמה בין הגרמנים ובין ממשלת דנמרק, היו מאפשרים את הצלתם של היהודים הדנים בכל מקרה "אף אחד אינו חולק על העובדה שהדייגים חשבו שהם באמת מסכנים את עצמם", אומר ננסטאד, “אך על כל פנים, מה שברור הוא שחסידי אומות העולם – הם לא יוצאים מהפרשה הזאת". העובדה שיהודי דנמרק שילמו לדייגים עבור הברחתם איננה חדשה, אולם מה שלא היה ידוע עד היום הוא כי מדובר בסכומים אגדיים בכל קנה מידה, וביחוד באותם ימים של מלחמה עולמית. לונה שטרן (56) נולדה בקופנהגן של אחרי המלחמה. את הסיפורים על הבריחה לשוודיה כמעט שלא שמעה בבית הוריה. רק לפני כשמונה שנים, שנתיים לפני שנפטר אביה, התוודעה שטרן לעובדות ולקורות משפחתה בשנים שקדמו ללידתה. בביתה שבשכונת בית וגן בירושלים היא שומר את המכתב שכתב אביה למשפחתו בינואר 1996, ובו גולל לראשונה את מה שאירע לו ולרעייתו שנמלטה אז יחד איתו. במכתב מציין האב, ברנרד ברמן, כי בערב ראש השנה תש"ד הועבר יחד עם רעייתו וכמה קרובי משפחה נוספים אל מעבר למצר המים שבין דנמרק לשבודיה. תמורת נסיעה זו שילם ברמן למצילו, דייג מכפר גליליה, 35 אלף קרונות דניות, סכום המקביל למאה אלף דולרים. שנתיים לאחר פטירתו של אביה נודע ללונה שטרן כי היתה לה אחות שנותרה בבית חולים בקופנהגן ונפטרה זמן קצר לאחר בריחת ההורים, והיא בת שנתיים בלבד. גם במקרה הזה שולם סכום עתק לדייג שהעביר את ארונה לשוודיה. ברמן מציין במכתבו כי היו מבין היהודים גם כאלו ששילמו הרבה יותר ממנו. בנוסף לכך הוא מספר כי מדי חודש נהג לשלוח "דמי שכירות" בגובה של 500 קרונות בעבור ביתו שבקופנהגן. אותם דמי שכירות לא היו אלא תעודת ביטוח מפני בוזזים ופורעים. "במקרה שלו זה לפחות השתלם", אומרת שטרן, "אבא סיפר שכאשר חזרו, לקופנהגן, אחרי שנתיים הם מצאו את הצלחות ואת בקבוק היין עומדים על השולחן בדיוק כפי שהשאירו אותם ביום שברחו. היו לנו שכנים […..שורה לא קריאה]הייתה שונה לגמרי. הבית שלהם נבזז ונהרס לחלוטין. אנשים הבינו שזה המצב, ולכן לוו מהבנקים סכומים אדירים. כולם ידעו שמדובר בעניין של חיים או מוות, והכסף במקרה הזה, עשה את כל ההבדל. משפחות שלמות נותרו בחוסר כל בגלל שלא היה להם. גם מי שנותר לו משהו, הפך ברוב המקרים לבעל חוב לבנקים למשך שארית ימיו.” הדייגים , שגילו מהר מאוד את הפוטנציאל הכספי הטמון בהעברת יהודים לחופים הבטוחים של שוודיה, שכללו את שיטותיהם באמצעות סחיטה או על ידי העברה סיטונאית של נוסעים רבים בכל הפלגה. לפחות אחת ההפלגות הללו נסתיימה באסון. דייג שדחק 18 נוסעים לתוך ספינה שהיתה מסוגלת לשאת רק עשרה הביא לטביעת הסירה על כל נוסעיה. במקרה זה היה מדובר בבני משפחה אחת, משפחת גרינמן מקופנהגן. במספר מקרים היהודים קנו ממש את חייהם מהדייג, כאשר הם מתחייבים שכל עוד הם בחיים ימשיכו לשלם לו ולמשפחתו. לפני כמה חודשים התגלו בין מסמכי הקהילה היהודית בשוודיה כמה עדויות הנוגעות לפרשת הבריחה מדנמרק. באחד הדפים מופיע סיפורם של אלפרד וברטה רוזן מקופנהגן שהתחייבו להעביר בקביעות לדייג יונסן לורגן מהכפר גיליליה פנסיית קיום לו ולמשפחתו בגובה שח 630 קרונות דניות עד ליום האחרון של דצמבר שנת 1970. למסמך מצורף העתק של קבלה מאחד הבנקים בקופנהגן, המאשרת העבת קצבה בגובה המצויין לחשבונו של לורגן על בסיס הוראת קבע. לונה שטרן יודעת גם לספר על מקרי סחיטה של ממש כאשר הדייגים עצרו את הסירות באמצע הדרך ולשוודיה והודיעו על "העלאת מחיר הנסיעה". מי שסירב לתנאים החדשים, עמד בפני איום מפורש של שיבה לחופי דנמרק, ולעתים אפילו בפני הסגרה לידי הכוחות הגרמניים.
גאווה במקום התנצלות
היחסים המיוחדים ששררו בין דנמרק וגרמניה, כפי שטוען פרופ' נאנסטאד, התבססו על הסיוע שהעניקה דנמרק לגרמניה במאמץ המלחמתי. במהלך המלחמה הפכה דנמרק לספקית החלב העיקרית של גרמניה, דבר שאפשר לה למסד קשרים מיוחדים עם השלטון הנאצי הכובש. היתרון הזה הביא את הדנים ליהנות מיחס מועדף וליברלי יחסית למדינות כבושות אחרות. הדנים מצדם השיבו לגרמנים במיעוט גילויי התנגדות, ואפילו ברדיפת ראשי המחתרת שהתנגדו לשיתוף הפעולה בין הממשל והגרמנים. הנאצים בנו בשלב הראשון פחות על חלב וחמאה ויותר על הצי המלכותי הגדול ששכן במספנות הראשיות של דנמרק. המחתרת, נאמנה לדרכה, החליטה כי הדרישה הגרמנית לסיוע מלחמתי היא בלתי מתקבלת על הדעת, והטביעה את כל אוניות הציה הדני בכדי שאלו לא יפלו שלל בידיהם של הנאצים. לפעולה הזאת נוספו שורה של פעולות התנגדות והתנקשות באישים בכירים. על רקע זה היו הגזירות שהטילו הנאצים על היהודים בדנמרק כנפנוף בבד אדום בפניו של שור זועם. יוזמת ההצלה ומילוט היהודים היתה בגדר צעד טבעי עבור המחתרת, שבקשה לפגוע בגרמנים בכל דרך אפשרית. מה שאנשי המחתרת לא ידעו היא העובדה שהגרמנים התחייבו כי בכל מקרה לא יפגעו בתושבי הממלכה ובכלל זה ביהודים בעלי אזרחות דנית. הדוגמה הבולטת ביותר היא הדלפת המידע בדבר האקציה המתקרבת שהגיעה דווקא מפקיד גרמני בכיר במשרד הספנות. אתו פקיד, גיאורג פרידריך דוקוויץ שמו, העביר את המידע לנציגי המפלגה הסוציאל דמוקרטית הדנית, והם יידעו את היהודים על העומד להתרחש. גם היהודים שלא שפר עליהם מזלם והם נתפו במהלך אותה אקציה בודדת, הובלו למחנה הריכזו טרנזישטט ורובם נשארו בחיים. מסתבר שמתוך 480 היהודים שנלקחו חזרו לקופנהגן בחיים כעבור שנתיים 430. רוב המגורשים היו קשישים שלא יכלו לברוח או להסתתר מפני הנאצים, והניצולים שחזרו העידו כי אותם חמישים שנפטרו מתו בנסיבות טבעיות של זקנה או מחלות, ולא כתוצאה מיחסם של הגרמנים. הניצולים סיפרו גם כי בכל מהלך שהותם במחנה הם נמצאו תחת השגחתו של הצלב האודם הדני, וכי משלחות רשמיות של מלך דנמרק באו לבקר אותם אחת לשנה. לונה שטרן עצמה מספרת כי כמה שבועות לאחר סיום המלחמה קיבלו הוריה הודעה מהצלב האדום, ולפיה קרובת משפחה עומדת להגיע אליהם מהמחנות, ויש לקבל את פני בתחנת הרכבת. “ההורים שלי היו בטוחים שהתבלבלו או שצוחקים מהם. אבל החליטו ללכת בכל מקרה. שם בתחנת הרכבת הם פגשו את סבתא רבה שלי שנלקחה באקציה לטרנזישטט. כשהגרמנים לקחו אותה היא הייתה בת 94 והיא חזרה מהמחנה בחיים בגיל 96. ההורים שלי ששמעו אחרי המלחמה את סיפורי הזוועה מהמחנות היו בטוחים שהסבתא כבר מזמן איננה בין החיים. כשראו אותה יורדת מהרכבת הם לא האמינו למראה עיניהם". גם אם סיפור ההצלה של יהודי דנמרק היה ויישאר דוגמא יוצאת דופן למה שהתרחש באותם ימים, יש בצד הדברים נקודה אחת מכוערת. דנמרק, במהלך כל השנים שעברו מאז השואה, עסקה באינטנסיבות בהאדרת סיפור ההצלה, אם באמצעות אתרי אינטרנט פומפוזיי, ואם בטקסים גדולים ומתוקשרים. בעוד מדינות אירופה מתייצבות אחת לאחת ומכירות בפשעים שנעשו ובצורך לפצות, לפחות כספית, את הניצולים והיורשים, דנמרק מרגישה את עצמה לא רק נקיית כפיים, אלא אף כאות ומופת בין העמים. "היהודים הדנים הם עם שקט" אמר לי השבוע אחד מאנשי הקהילה המקומית. “אין לנו כוח וצורך[.....מספר מלים לא קריאות] כשלוקחים את הטרגדיה של העם שלנו והופכים אותה לקלף מנצח. זה כבר לא הכסף. זאת פשוט הרגשה רעה".
1 שלא במתכוון. כנראה לא קראתי בעיון ושמתי לב בעיקר לפרטים על הפעילות של הדייגים, שהם, בעצם, עשו את רוב העבודה.
|
|