בתשובה לאריק, 17/06/17 18:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמה ימים אחרי התגובה הזו התפטר בעז כהן, השדר/עורך המוערך והמזוהה ביותר עם רדיו 88. היום מסתבר לי שבדיוק מאותה ביקורת שיש גם לי על הקו החדש של התחנה. הבוקר התפרסם ב"הארץ" ראיון עם בן שלו (למאותגרי "הארץ" - גוגל בעז כהן 88 התפטרותו הארץ) הנה כמה פסקאות רלבנטיות מן הכתבה: אומר בן שלו- "בכאן 88, גלגולה הנוכחי של התחנה במסגרת תאגיד השידור, הנטייה היא להשמיע בעיקר להיטים גדולים ולהתעלם מכל היתר." במתכונת הקודמת של 88 כמעט כל המגישים היו גם עורכים. המתכונת החדשה שינתה את הפורמט הזה, לפחות בשעות היום: יש שדרנים שכלל לא משתתפים בעריכת התוכניות שהם מגישים, יש שדרנים שעורכים את התוכניות שלהם ביחד עם עורכים אחרים, והיו רק שני שדרנים שנהנו מזכויות יתר, כלומר מהזכויות שהיו בעבר נחלתם של כל אנשי 88, וערכו לבדם את התוכניות שלהם. כהן היה אחד מהם. השני הוא אבנר גורלי. אבל מה שהתפתח, אומר כהן, היה שגרת עבודה מתסכלת מאוד כל יום הוא זומן לחדרו של עורך המוזיקה הראשי של התאגיד, אביעד רוזנבוים, והתבקש לשנות את רשימת השירים שלו. "יום־יום זומנתי", אומר כהן. "לא רק אני. זאת השיטה. יום־יום העורכים מזומנים, ועוברים על רשימות השירים, ואין דבר כזה שהעברת רשימה והיא מתקבלת כמו שהיא. למה השיר הזה ככה וזה ככה, והשיר הזה הוא לא שיר פתיחה..." מה היו ההערות המרכזיות? "הרצף הזה לא מספיק להיטי. הרצף הזה לא מספיק מוּכר. זאת הקונספציה החדשה של 88: לעשות רדיו שיש בו עדיפות גבוהה מאוד ללהיטים, העצמה גדולה מאוד של להיטים. השאלה היא מה זה להיט. על זה היו הוויכוחים. רציתי להשמיע את 'Beast of Burden' של הרולינג סטונס. לא מספיק להיט. 'ג'אמפינג ג'ק פלאש' – לא שיר פתיחה. "One of these nights' של 'האיגלס' – לא מספיק להיט. "ואתה אומר: 'רגע, מי קובע?' כשאמרתי: 'אבל במצעד הבילבורד זה היה במקומות הראשונים', אמרו לי: 'הבילבורד לא קובע לגבי ישראל'. אמרתי: 'או־קיי. אבל בישראל זה היה במצעד השנתי'. יש לי את הנתונים. עבדתי איתם כל השנים. אז אמרו: 'היה במצעד השנתי בשנות השבעים, אבל לא שודר ב–20 השנים האחרונות'. שאלתי: 'איפה לא שודר?' אמרו: 'בגלגלצ הוא לא שודר'. זה כבר עולם מושגים שאני לא מכיר. אז מה אם הוא לא שודר בגלגלצ? זה אומר שאני לא יכול להשמיע אותו? עד כאן הכתבה. הבוקר נגדשה הסאה גם אצלי. גם לי אין בעיה עם להיטי עבר, אבל הבוקר האזנתי לליונל ריצ'י אחד ושני באנגלס ברצף (אחד מהם "מאניק מאנדיי", אבל היום יום ששי! טוב שלא השמיעו ביום החמסין הזה את hazy shade of winter) וזה היה פשוט מתוק מדי. כמעט הייתי צריך לעצור בצד ולהזריק אינסולין לאוזן. ועוד- בוקר יום קייץ חם הוא בדיוק האנטיתזה ל "In the air tonight" של פיל קולינס שאפילו גלגלץ לא היו מעזים לשדר מחוץ לערבי סתיו וחורף קדורניים. אבל ב 88 החדשה אין שום רגישות לאוזן של המאזין. אם כך אני מעדיף כבר גלגלץ. שם אני יודע בדיוק למה לצפות. לצד הזכות המדולדל של 88 החדשה אני חייב לציין את המינון הנמוך יחסית של ביטלס, ופה ושם יש עדיין "אוי איזה כיף, לא שמעתי את זה המון זמן" כמו Memories של "אדמה ואש" ההולנדים שהושמע באמצע השבוע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בחודש שעבר מאז התגובה הזו אני ממשיך להתנדנד בין ביקורת להערכה. אותו חוסר רגישות בעריכה ממשיך לעצבן אותי. באחד מאחר הצהריים הדביקים של השבוע שעבר שוב זכיתי לרצף של שירים שאין מילה טובה יותר לתאר אותם מאשר "סתויים" (הפעם "in the air tonight" נעדר, אבל רוחו שרתה על הסט). לא יכולתם להתאפק עוד חודשיים? באותה שעה בתחילת אוקטובר הם יישמעו אחרת לגמרי. ביום אחר השמיעו את "white room" וזה סבאבה, אבל הקריין נכנס בהשהיה שעושה את השיר, זו שבן שלו כתב עליה פיסקה שלמה1, הטביע את הכניסה המחודשת של המוזיקה והרס את חווית ההאזנה. שלא לדבר על חילול הקודש המוחלט כאשר באולפן החליטו ש"In the Court of the Crimson King" מסתיים לפני ריקוד הבובות... ומצד שני הבוקר זכיתי ליהנות מאוד מעריכה מעולה שהשמיעה לי את "תמונה" של יהודית רביץ, ו"התעוררות" של שם טוב לוי. שני שירי בוקר לפתוח איתם את השבוע שהשילוב שלהם2 מקפיץ את חווית ההאזנה לתענוג, ומייד אחריהם את "מן זאמאן" הגרובי והמעולה שלא הכרתי בכלל. סט שמכניס אותך למשרד ביום ראשון בבוקר בצעד קליל יותר. _______ 1 איך השירים האלה מצליחים להצליף בי כל פעם מחדש?: "האלמנט הקצבי הבולט של "ווייט רום" הוא הברייק, העצירה הפתאומית של המוזיקה בסוף האינטרו המלכותי, שאחריה באה מכת תוף אדירה והשיר מתחיל לדהור. זה קורה כמה פעמים בשיר ויוצר התניה אצל המאזין, אבל בפעם האחרונה, לפני הסולו של אריק קלפטון, המתופף ג'ינג'ר בייקר לא מנחית את המכה במקום הצפוי אלא מחכה עוד כמה שניות ויוצר (ביחד עם הפידבק של הגיטרה) מתח מוזיקלי טעון שפשוט חייב להתפרק. ואז קלפטון נכנס. ההקשר, עם ההשהיה האסטרטגית של הקצב, צורב את הסולו בתודעה לא פחות מנגינת הגיטרה עצמה." 2 בכמה רמות, הרי יש קשר אסוציאטיבי ברור בין רביץ ללוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2 לא רק אסוציאטיבי, ע"ע ששת [ויקיפדיה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) זאת בדיוק היתה האסוציאציה שלי |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |