בתשובה לג. שמעון, 09/05/02 10:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על ההצגה המרתקת. ניראה לי שישנם חלקים בחוויה האנושית שהם תלויי תרבות, וחלקים אחרים שהם אוניברסליים. השאלה בה' הידיעה היא מה שייך איפה ואיפה הגבול. אולי זה אנכרוניסטי להאשים את את בני האינקה בהפרת זכויות האדם, אך זה לא בהכרח אנכרוניזם להניח שאדם שנידון לעלות לקרבן פחד, או לפחות התרגש מאד לקראת מותו. הערכים (מה נחשב ''חשוב'', ''טוב'', ''מוצדק'' וכד') זרים לנו, אבל תחושתו של אדם ביום מכריע בחייו, יום שבו הוא מרכז ההתענינות ושבו הוא יודע שעליו להפרד מכל מה שהכיר, היא תחושה שאינה זרה לרבים מאיתנו. אולי יש מקום לדבר על תרבות (שהיא מקומית) ועל מטה-תרבות (שהיא אוניברסלית). שוב תודה -- רן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שלום רן כאנקדוטה בעניין זה אשתף אותך בהתנהגות אשר ל"בן תרבות" שכמותי נראית מוזרה- לאחרונה נכחתי בשתי הרצאות שנושאן היה "פתולוגיה של כאב" ושבחומר אשר חולק בראשונה שבהן הוזכר נוהג מגיניאה החדשה בקרב בני ובנות המקום מקובל כי האישה ההרה עובדת בכל במלאכות הרגילות בחיי היומיום שלה עד יום הלידה בו היא מתפנה כדי ללדת, תהליך אותו היא עוברת ללא תסמיני הכאב המוכרים לנו, ומספר שעות אחר כך היא שוב חוזרת למלאכותיה הרגילות. בעלה של היולדת לעומת זאת נופל למשכב טרם הלידה כשהוא חווה יסורים קשים ונזקק לסעדם של רעיו. לאחר הלידה מובא הילוד/ה לאביו וזה האחרון נשאר עמו בבקתתו לצורך התאוששות מהאירוע הטראומטי הליך הנמשך מספר ימים. אז למי בעצם כואב? ומי אני כי אשפוט? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |