בתשובה לג. שמעון, 09/05/02 1:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"לשאלתך האם באמת אנו יכולים להשיל לגמרי את ערכינו ותפיסותינו בבואנו להבין תרבות אחרת, התשובה היא: אין ספק שזה קשה ביותר (ואני מציין זאת במאמר, באמרי שקשה לשמוע את קולו של "האחר" ולבטל לחלוטין את קולנו שלנו); אך זהו אידיאל מחקרי שיש לשאוף אליו, גם אם קשה להשיגו עד תום." האם על פי ויקו, יש בעצם גרעין אמת אנושי אחד אשר מלווה את האנושות לאורך כל ההיסטוריה שלה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אביב, אתה אכן קורא חד עין ושמת לב לנקודה בעייתית לכאורה בתפישה של ויקו: מצד אחד הוא טוען שיש מכנה משותף לכל בני האדם, הם אנושיים; ומצד שני הוא טוען שטבע האדם אינו קבוע והוא תלוי תרבות. איך זה מתיישב? לשם כך צריך להזכר מול איזה תפיסה התמודד ויקו בשעתו, קרי, נקודת מבטה של הנאורות (ראה חלק א', תפיסתו של וולטר). הנאורות גרסה שהאדם הוא יצור תבוני ביסודו (זה טבעו הקבוע) ולכן טבעי לו לחיות בחברה נאורה נוסח החברה הצרפתית בזמנו של לואי ה-14, למשל. אכן גם החברה ההיא לא נתפסה ע"י הפילוסופים הצרפתיים כמושלמת, וטעונה שיפור באמצעות סילוק האלמנטים הלא תבוניים (ובראש וראשונה הכנסייה) - אולם כנמצאת בכיוון הנכון. הנאורות הניחה שיש תרבות אחת נכונה וטבעית לאדם, ואילו שאר התרבויות נתפסו אצלה כשלבים נחותים יותר בסולם המוביל לתרבות נאורה. במילים אחרות, למעט אותה תרבות נאורה אידיאלית, כל התרבויות האחרות הן איזשהו סילוף או שיבוש שלה (ואפשר אף לומר, שהן נחותות ממנה). אצל ויקו אין התקדמות מן הלא-מושלם אל כליל-השלמות, שכן עצם מושג השלמות כרוך בבחן ערכי מוחלט; אצלו יש רק שינוי הניתן לחקירה היסטורית ולהבנה. מה שמייצר את התרבות אלו תנאים היסטוריים מסוימים שבהן נמצאו אנשים באותה תקופה. כשאתה בא לחקור את הקדמונים ששוטטו ביערות הגדולים (ויקו מכנה אותם grossi bestioni פראים גדולים) אינך מניח מראש שהם, אגואיסטים רציונלים בנוסח לוק או שפינוזה; אינך מחיל מראש שום עקרונות מוחלטים מסוג זה על שום תרבות. אינך מניח מראש שום מושג נצחי ובלתי משתנה של צדק או קנין או חופש או זכויות - ערכים אלה משתנים ככל שמשתנה המבנה החברתי שהם חלק ממנו. התהליך הוא הפוך: אתה מתוודע ללשון, לאופני הפולחן וכו' ולומד על צורת התרבות הזו. כל שלב של ציוויליזציה מחולל אמנות משלו, צורת רגישות ודמיון משלו. הצורות המאוחרות אינן טובות אף לא גרועות מן הראשונות אלא הן פשוט שונות. ויקו טען ששירי הומרוס הם ביטוי נשגב של חברה שבה שלטו השאפתנות, חמדת הבצע והאכזריות של המעמד השליט; רק חברה מסוג זה היתה יכולה להוציא מתוכה ראייה זו של החיים. רק בתוכה יכולים היו לברוא את ה"איליאדה והאודיסיאה", שכן הם מגלמים את אפני המחשבה והרגשות של אורח חיים מסוג אחד מסויים. האם החברה הזו הגיע לאיזושהי שלמות עצמית? כן. האם היא אידיאלית באורח אוניברסלי? לא. האם היא תוצר של איזשהי מערכת ערכים אוניברסלית מוחלטת שניתן לכנותה "טבע אנושי"?. לא. האם החברה הזו שונה מחברתנו המודרנית. כן. האם אנחנו יכולים להבין לנפשם של הגיבורים ההומריים. כן. מדוע? כי יש בהם דבר מה אנושי שמובן לנו אם ננסה להתחבר אליו. (אפילו את השהידים שמתפוצצים אצלנו, ואנחנו טוענים שהם איבדו צלם אנוש, אנחנו יכולים להבין למרות התיעוב שאנו חשים כלפיהם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההצגה המרתקת. ניראה לי שישנם חלקים בחוויה האנושית שהם תלויי תרבות, וחלקים אחרים שהם אוניברסליים. השאלה בה' הידיעה היא מה שייך איפה ואיפה הגבול. אולי זה אנכרוניסטי להאשים את את בני האינקה בהפרת זכויות האדם, אך זה לא בהכרח אנכרוניזם להניח שאדם שנידון לעלות לקרבן פחד, או לפחות התרגש מאד לקראת מותו. הערכים (מה נחשב ''חשוב'', ''טוב'', ''מוצדק'' וכד') זרים לנו, אבל תחושתו של אדם ביום מכריע בחייו, יום שבו הוא מרכז ההתענינות ושבו הוא יודע שעליו להפרד מכל מה שהכיר, היא תחושה שאינה זרה לרבים מאיתנו. אולי יש מקום לדבר על תרבות (שהיא מקומית) ועל מטה-תרבות (שהיא אוניברסלית). שוב תודה -- רן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום רן כאנקדוטה בעניין זה אשתף אותך בהתנהגות אשר ל"בן תרבות" שכמותי נראית מוזרה- לאחרונה נכחתי בשתי הרצאות שנושאן היה "פתולוגיה של כאב" ושבחומר אשר חולק בראשונה שבהן הוזכר נוהג מגיניאה החדשה בקרב בני ובנות המקום מקובל כי האישה ההרה עובדת בכל במלאכות הרגילות בחיי היומיום שלה עד יום הלידה בו היא מתפנה כדי ללדת, תהליך אותו היא עוברת ללא תסמיני הכאב המוכרים לנו, ומספר שעות אחר כך היא שוב חוזרת למלאכותיה הרגילות. בעלה של היולדת לעומת זאת נופל למשכב טרם הלידה כשהוא חווה יסורים קשים ונזקק לסעדם של רעיו. לאחר הלידה מובא הילוד/ה לאביו וזה האחרון נשאר עמו בבקתתו לצורך התאוששות מהאירוע הטראומטי הליך הנמשך מספר ימים. אז למי בעצם כואב? ומי אני כי אשפוט? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמתי לב לנקודה משום שהיא מעניינת ולא משום שחשבתי שהיא בעייתית. דעתי דווקא תומכת ברעיון שקיים גרעין אמת אחד(מצומצם) אשר משותף לכל התרבויות האנושיות. האם חקר אותו גרעין ומהותו(בהנחה שהוא קיים) לא ראוי לענף משל עצמו במדעי הרוח? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמר מרתק כבר אמרתי? "קליאו, מוזת ההיסטוריה" האם ויקו התיחס לכך שכאשר אנו מבקשים להיכנס לראשם של דמויות/עמים היסטוריים אנו בעצם גם יוצרים הסטוריה ולא רק לומדים היסטוריה? האם הוא התיחס לכך שניתן ללמוד, לפעמים, מתהליך ה"להיכנס לראשם", על כותבי ההיסטוריה יותר מאשר על הסובייקטים ההיסטוריים אותם הם חוקרים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביב, אני שמח שהמאמר דיבר אליך. בשאלותיך אתה מרחיב את הדיון בהרבה מעבר לרעיונותיו הגרעיניים של ויקו המועלים בו. ויקו לא יצר מתודה מדוקדקת שמספקת דרך סלולה ובטוחה ליצירת "היסטוריה אובייקטיבית" במלוא מובן המילה; ובכתיבה ההיסטורית שלו אף יש לעיתים התייחסויות שניתן להטיל ספק רב בתקפותן. אבל דבר זה חשוב פחות מן העובדה שהוא הגה את הרעיון להחיל על עתיקותיו הנצברות של המין האנושי מתודה שעיקרה הניסיון לשער מה היה נסיונה של חברה מסוימת אילו היו מיתוס זה או אחר, או אופן פולחן זה או אחר, או לשון זו או אחרת, או בנין זה או אחר, נעשים ביטויה האופייני; או בכך שעם הגותו של ויקו חל שינוי דרמטי בייחוס חשיבות וערך ליחידי ולייחודי, ולעצם קיומו של מגוון תרבותי. וכך נפתחו שערי ידע חדשים. רעיונותיו העובריים של ויקו בדבר סוג ידיעה חדש, שלפני כן לא הבחינו בו בבירור, מסמנים את התפתחותו של ההיסטוריציזם הגרמני שידע פריחה במאה ה-19 (אחד ממאפייניו תובנה אמפאתית למושאי המחקר). אולם השאלות בדבר המתודה לכתיבת "היסטוריה אובייקטיבית" לא חדלו עד היום. בלימודי ההיסטוריה לתארים גבוהים מתקיימים סמינריונים מעמיקים בנושא. הספר הממצה ביותר שאני מכיר בעברית בשאלות אלו הוא "היסטוריה מהי?" מאת ההיסטוריון א' א' קאר, והמלצתי עליו לא אחת באייל. באשר להערתך, שאפשר כי מההיסטוריה ניתן ללמוד על כותבי ההיסטוריה יותר מאשר על הסובייקטים הנחקרים, גם לכך יש כמובן התייחסויות בספרו של קאר. הוא מצטט את פרופסור אואקשוט שאמר כי "היסטוריה הינה התנסותו של ההיסטוריון. היא 'נעשית' בידי ההסטוריון ולא בידי איש זולתו: לכתוב הסטוריה זו הדרך היחידה לעשותה". זוהי ביקורת על היכולת של ההיסטוריון להיות אובייקטיבי, שכן היא מדגישה שאמנם שיחזור העבר במוחו של ההיסטוריון תלוי בראיות אמפיריות, אך התהליך עצמו אינו תהליך אמפירי ואינו בגדר תצוגה של עובדות בלבד. אדרבא, תהליך השיחזור מכתיב את הסלקציה והפרשנות של העובדות. עם זאת, קאר עצמו (אחד ההיסטוריונים הגדולים של מהפכת 1917 ברוסיה) מאמין שניתן לכתוב היסטוריה הקרובה לאובייקטיבית: "מכך שמנקודות מבט שונות מופיע ההר בצורות שונות, אין להסיק שבאופן אובייקטיבי הוא חסר צורה כלשהי, או שיש לו אינסוף צורות. מכך שפרשנות ממלאת תפקיד חיוני בהגדרת העובדות ההיסטוריות, ומכך ששום פרשנות אינה אובייקטיבית לחלוטין, אין להסיק שכל פרשנות טובה כמו כל אחרת, או שהעובדות ההיסטוריות אינן ניתנות כעיקרון לפרשנות אובייקטיבית." בספרו עומד קאר ביתר הרחבה על השאלה מהי אובייקטיביות בהיסטוריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההמלצה. דחפתי לרשימת ה-''בהקדם האפשרי''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |