 |
OK, אבל הציטוט הזה מתיישב דוקא היטב עם מה שהגדרתי כחלק הבלתי אמביוולנטי בתורת הרמב"ם. החלק הזה די ברור לכל אחד פרט לאלו שדחוף להם להוכיח למי הרמב"ם היה מצביע בבחירות בישראל מחר בבוקר. אפילו לייבוביץ וקל וחומר הרמב"ם "מתירים" לעבוד את השם שלא לשמה. בכך הם חוליה בשרשרת של ויכוח יהודי רב-דורי בין "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא). לעושים לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" – מסכת ברכות יז,א, לבין "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"– מסכת סנהדרין ק"ה.
הרמב"ם היה אמנם הוגה הדעות שהדגיש יותר מכולם את חשיבותה של האמונה לשמה, אבל אפילו הוא לא יכל לקבל את גרסת מסכת ברכות "עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ". על כך אין מקום למחלוקת. בפרט אין מקום למחלוקת על כך שבעיני הרמב"ם עיקר המטרה והגמול הוא בעולם הבא.
החלק היותר אמביוולנטי לטעמי במשנת הרמב"ם נוגע לחלק העוסק בגמול ועונש בעולם הזה. אני לא ראיתי בכאן שהרמב"ם עוסק במפורש בשאלת "צדיק ורע לו" כפי שהיא מוצגת למשל בספר איוב, לכן אני רוצה למקד את הדיון במה שהרמב"ם כן אומר. בעיניי, החלק הבלתי מוסבר בתורת הרמב"ם הוא הזלזולים, החירופים והגידופים כלפי אלו הבוחרים לעבוד את השם על מנת לקבל פרס (מן הסתם בעולם הזה, ועל כך לא חסרים מובאות בהקדמה לפרק חלק, מסכת סנהדרין).
הרמב"ם לא רק שאינו פוסל קטגורית את עניין הגמול והעונש בעוה"ז (כפי שלייבוביץ היה רוצה שיעשה) אלא שהוא רומז ישירות שתהיה זו סתירה לוגית גם לשיטתו. הוא רק מסייג את הגמול/עונש בעוה"ז ואומר שהוא רק אמצעי בדרך לגמול המלא בעולם הבא. אם כן על מה ועל מי כועס הרמב"ם כאן?
לכך יכולים להיות 2 הסברים.
א. הסבר ע"פ דרכו של לייבוביץ. הרמב"ם כמו האדם המודרני הסביר, יודע שאין שום ראייה לגמול ועונש בעוה"ז. נהפוך הוא. מסיבה זו סולד הרמב"ם מכל אותם "תופסי התורה" התולים את האמונה והדת על וו רקוב ורעוע כל כך. כל זה טוב ויפה, אלא שאין לכך שום סימוכין במה שראינו כאן. נהפוך הוא. הרמב"ם מאשר במפורש את הגמול/עונש בעוה"ז (לא חשוב אם גדול או קטן, אמצעי או מטרה) ואף מכתיר כאפיקורוס (לא במקרה) את מי שאינו מסכים לכך. אפשר לטעון שמדובר כאן בלשון כפולה כלפי "המון הרבניים" אשר מיחד, מאשרת את אמונותיהם התפלות ומאידך מרוקנת אותן מתוכן. ואפשר אפילו בהסתמך על הכתוב, לדרוש את כל עניין העולם הבא כמשל להנאה הרוחנית הגדולה הבאה מן האמונה לשמה ומהבנת החכמה ואת הישארות הנפש כמשל להתעלות הנפש. זה אמנם אפשרי, אך אם מקפידים שלא להתעלם ממה שהרמב"ם כותב במפורש, זהו הסבר דחוק מאד.
ב. ההסבר שנראה לי יותר, הוא שהרמב"ם היה פחות נעול על הסוגיה הפילוסופית של "צדיק ורע לו". היו לו יותר מסיבה אחת להתמקד במקום זה בעניין שלילת העבודה שלא לשמה. ראשית הרמב"ם היה אליטיסט קיצוני שהיה לו אינטרס מובנה בהבלטת הגמול הרוחני ובכך לייחד אותו למיעוט הקטן המסוגל לכך ביחס להמון הגדול הגס או המשכיל שאינו מסוגל אפילו לתפוס את מהות הגמול הזה. בעניין זה הרמב"ם גם הולך בקו של הפילוסופיה היוונית האריסטוטלית המבחינה בין פראקסיס לפואזיס (גוף ורוח). מסיבה זו טבעי, מועיל ואף חכרחי לרמב"ם להבטיח את גמול העוה"ז לכלל ההמון היהודי, בעוד את הגמול המלא והאחרון הוא שומר רק ל"בעלי התורה".
עבודת האל לשמה [ויקיפדיה]
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש