בתשובה לאריק, 16/12/16 16:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עזוב, ננעלת על טיעון די חלש. רסלמניה היא לא מדד לכלום ובאופן אישי אני מעדיף מעאכרים ועסקנים מפוקפקים על עוכרי דין ופרסומאים (לטרנספר ונדאג המחנה יאתרג) שמסתתרים מאחורי הקלעים. על הוויסגלסים ודומיהם לא תמצא בדל שערוריה והם לא ראויים למשוך בחוטים יותר מבאסטיונר בכרמל, נהפוך הוא. הנחשים השמנוניים שסוגרים עניינים בקריצה והציבור אינו מודע לפועלם מסוכנים כפליים. בניגוד למתמודדים האחרים טרמאפ לא חייב לשבץ תורמים בתפקידים אבל שום דבר לא מונע ממנו לשבץ דמויות מהצנטרום של הקונצנזוס. כפי הנראה, העיקרון המנחה הוא אנשי ניהול וביצוע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי- מה אתה חושב שהטיעון שלי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שהחברים מהזבל ולכן אינם ראויים לכס השלטון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכלל לא. דיברתי על הבוחרים של טראמפ, לא על טראמפ עצמו. על הדרך נזכרתי בדמותו השערורייתית של וינס מקמהון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזרום עם הסטיגמטיות ונכליל בכוונה תחילה. נניח שכל מצביעי דונאלד אוהבים ראסלמניה וכל הבוחרים של הקלינטונית אוהבים ראפ. אתה מוצא משמעות או רואה עדיפות באחת מהאפשרויות? אני לא מכיר "סממן תרבותי" שיעניק לקבוצה או מנהיג קבוצה יתרון מוסרי או שלטוני. כשמדובר בדינמיקת עדרים אין בטחונות. ההיסטוריה לימדה אותנו שקבוצה "תרבותית" יכולה לבצע פשעים נוראיים בדיוק באותה אכזריות של קבוצה "ברברית" ואם נחזור לפשט- להתרשמותי הנזק מתרבות הראפ נמצא בסדרי גדול אחרים מהנזק שגרמה הראסלמניה. לכן גם אם ההכללה נכונה, נראה לי שהנקודה לא רלוונטית לדיון בטיבו של מועמד או אחד מישהו ממנוייו ובטח לא של בעלה או כפי שנאמר בסטארדיי נייט לייב ב- Momlania שלי. אני מסכים שבשורה התחתונה החבורה כולל הקלינטונס והאובמס, מכילה יצורים קריפיים ומוזרים להחריד שלא היו זוכים להיבחר בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה לא הייתי ברור מספיק, כי קראת בתגובה שלי דברים שאין בה. בתגובה 687813 אני מבין סוף סוף (באחור של כמה חדשים) מי קהל היעד של טראמפ ומדוע הצביעו לו. לא דיברתי כלל על יתרונות או חסרונות תרבותיים של קבוצה זו או אחרת, ואם דברתי על בעיות מוסריות אז רק על אלה של וינס מקמהון עצמו. טראמפ הוא תופעה יוצאת דופן - אדם חסר נסיון פוליטי שגובר על שורה של מתמודדים ונבחר לנשיאות ארה"ב כשהוא זוכה לרוב גדול בקרב גברים לבנים חסרי השכלה גבוהה. אני מנסה להבין את התופעה הזו ורסלמניה עזרה לי להבין משהו מסוד ההצלחה שלו. קהל התומכים שהיו בעצרות של טראמפ דומים בעיני מאוד לקהל של רסלמניה. הסיסמאות שלו ואופן ההתמודדות שלו בעימותים מזכירים לי בדיעבד את מחזות המוסר שתאטרון ההאבקות המבויימת העלה. לדוגמה- קודם לא הבנתי מדוע השימוש המסיבי שלו באי אמירת אמת בעימותים לא הפריע לו. עכשיו אני מבין. בעניין החבורה המוזרה שישבה על הכסא לפניו- המשותף לכולם היה ניסיון פוליטי. מעטים הנשיאים שלא כיהנו קודם כמושלים או סנאטורים. הנשיא שלא היה מושל או סנאטור לפני טראמפ היה גיבור המלחמה גנרל אייזנהאור. נראה שמבחינה פוליטית הדמיון הרב ביותר של טראמפ הוא לרוס פרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לבסס את הטענה כדאי לדעת כמה אמריקאים מגיעים למופעי ראסלמניה וכמה צופים בתופעה לעומת כמות תומכי טראמפ (שמכילה גם כאלה שלא הצביעו בגלל השיטה). לא דיברת על חסרונות אבל עבורי ועבורך המשמעות בהקשר לכוורת של טראמפ די דומה לרושם ממנהיג שנבחר ע''י קהל שמאזין לפופ ים תיכוני ישראלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחזק. אנו מכירים יותר ממשטר אחד שהרגיש נעלה תרבותית על יריביו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |