בתשובה לברקת, 13/11/16 21:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל תודה על האיזכור. כבר שכחתי כמה יצירתי הבחור היה. Another day נשמע כמו המשך קורותיה של הבחורה מShe's leaving home במחצית הראשונה של שנות הששים היה רוקנרול שמח. הביטלס הביץ' בויס וכו' כתבו ושרו הרבה שירים שגם המילים וגם הלחן שלהם היו חיוביים. בשנות השבעים והלאה כבר לא היה רוק שמח. נעלמה הסוגה ואיננה. מאז- אם אין בזה כאב זה לא רוק. השירים השמחים נשארו רק בפופ. מקרטני מאז ומעולם כתב שירים שמחים, ופשוט לא נשאר לו מקום ברוק. במחצית הראשונה של שנות השבעים עם כנפיים הוא עוד עשה קצת רוק, אפילו ניסה להיות קודר עם שיר הנושא של "חייה ותן למות" אבל אחרי שהכריז על עצמאות בSilly Love Songs [Wikipedia] הוא הפסיק להתבייש ופשוט עשה פופ מתקתק. עם מייקל ג'קסון, עם סטיבי וונדר או לבד. לנון המשיך לעשות רוק, והשתלב מצויין ברוק הכואב של שנות השבעים. האמת- הוא הוביל אותו. Mother הוא אם כל השירים האישיים הכואבים, כמעט עשור לפני שרוג'ר ווטרס סיפר על אמא שלו שעזרה לבנות חומה. אז מקרטני "בגד" ברוק, וזכה לצוננים מן המבקרים, שתכל'ס רצו, כמוני, עוד ביטלס. גם אני לא מת על הפופ שלו. המלודיות הנהדרות רק מזכירות את מה שכולנו מסכימים עליו- הם היוו השלמה מצוינת אחד לשני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן כך. אולי כדאי להוסיף למה שכולנו מסכימים עליו, שגם ג'ורג' ורינגו היו שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגדול אני מסכים עם הניתוח שלך, אבל אני חושב שזה קצת מוגזם לטעון ש"בשנות השבעים והלאה כבר לא היה רוק שמח. נעלמה הסוגה ואיננה". הרבה זמרים ולהקות המשיכו ליצור שירי רוק (או בוא נקרא לזה "שירי לא פופ") עם מילים ומוזיקה "פיל גוד" גם בשנות השבעים וגם יותר מאוחר. ללנון עצמו היה את Whatever Gets You Thru The Night, למשל. עוד כמה שירים שעולים לי לראש, ככה בשלוף: crazy little thing called love של קווין, You May Be Right של בילי ג'ואל, The Long Run של האיגלז, ו- What's Your Name של לינרד סקינר הי"ד. עם קצת מאמץ אפשר אפילו להכניס את Rock and Roll של לד זפלין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי גם עוד שירים של רוק דרומי מבית מדרשם של האלמן ברדרס והבאנד, sweet home Alabama גם של לינארד, ו - הימור פרוע - גרייטפול דד? גם האופניים של קווין בכיוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקטגוריית הלא רוק נראה שמדנס עשתה הכי שמח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אחרי שאמרת מייד חשבתי על פליטווד מק Don't stop וקווין We are the Champions. ובמחשבה שניה מצאתי אפילו עוד יותר אפביט - ELO Shine A Little Love אם כך במחצית הראשונה של שנות ה 70' היה עדיין לא מעט רוק שמח אבל הגל הקודר, הכואב והמורבידי כבר הלך והתגבר. במחצית השניה של שנות ה 70' הכאב כבר די השתלט על הז'אנר: הפאנק, הפרוג, הגלאם וההבי מאטל- כולם כבר שרו על כאב. משנות השמונים והלאה אני חושב שיהיה הרבה יותר קשה למצוא רוק שמח1, ואז באמת מקרטני עבר לפופ ונשאר שם. ___________ 1 אני מאתגר אותך- בשנות השמונים עוד מצאתי כמה: אחד אופטימי, שתמיד אהבתי, וגם שני ואיך שכחתי את וואם! וגם זה נחשב לדעתי. אבל כל שאר הלחנים האפביט שמצאתי משנות השמונים היו עם מלים של מבוכה וכשלון או למרבה הפתעתי מחאה. משנות התשעים פשוט אין לי כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבציר שנות השמונים פספסנו שנינו את Twisting by the pool של דייר סטרייטס. קלאסי. רוצה שנות התשעים? קבל את It ain't over till it's over של לני קרביץ ואת Bad love של קלפטון. והנה ממש מהשבוע האחרון: I Can't Stop Thinking About You מהאלבום הטרי-טרי של סטינג. אבל אין מה להגיד, המגמה שהצבעת עליה נכונה. הרוק של שנות התשעים הוא הרבה יותר קדורני ומתייסר מהרוק של העשורים הקודמים. אחרי שנות התשעים כבר היה הרבה פחות רוק. מישהו ששנינו מכירים כתב על זה פעם מאמר שלם. (ולמה הזכרת את וואם, סינדי לאופר ואת א-הא? חשבתי שאנחנו משחקים ב"מצא שיר 'פיל גוד' לא-פופי של זמר / להקת רוק".) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. סחתיין על סטינג, אבל לני קרביץ הוא אנכרוניזם. (וואם והשאר כי זה הכי טוב שמצאתי, אבל עכשיו יש לי יותר טוב, ואפילו הם הפכו מלנכוליים בשנות ה 90 עם אלבום החתונה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הולכים על פופ מיינסטרימי אז יש מלא, לא? "פיל גוד" זה כמעט ההגדרה של פופ. אני זורק כמה שמות: ג'סטין ביבר, בקסטריט בויז, ברונו מרס, בריטני ספירס, מריה קארי, כריסטינה אגילרה ... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכשהו דוראן דוראן מעולם לא נתפסו אצלי כפופ מיינסטרימי. אולי טעיתי, אחרי הכל התסרוקות היו צריכות להיות רמז מספיק חזק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר דייר סטרייטס, יש להזכיר את Walk of Life, וכבונוס לדעתי חלק מהצילומים בקליפ הם מההופעות בישראל, החזרה ליד הטרשים עשויה בקלות להיות בריכת הסולטן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי בריכת הסולטן! רואים גם את החומות של העיר העתיקה. איזה צחוקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סולטני הסווינג או לא, הה?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם משלו גם בוואקמן . הרבה מחברי ששרופים על הלהקה הזאת לא זכרו את השיר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפשר לא לזכור, הוא חלק מהאלבום הנפלא Making movies. מעריצים שרופים שומעים אלבומים, לא שירים נפרדים (בטח כאלה שגדלו בשבעים-שמונים). דווקא מעניין לציין כמה Twisting by the pool הוא לא אופייני לסגנון של הלהקה, ואכן הוא יצא כתקליטון/בי-סייד של Two young lovers והוא כחלק מאלבום. השני דוקא נכנס לרפרטואר ההופעות, אבל הראשון לא, אולי בגלל זה. עם כל הכיף שבו, מי שזה השיר הראשון ששמע של דייר סטרייטס - פלוס הקליפ הכרל כך אייטיזי - קשה יהיה לו להבין מה גדולתה של הלהקה מול עשרות להקות אייטיז מקפצות גם הן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלהקה היחידה שמצליחה להחזיר אותי אחורה מבלי לפצוע. ומארק מזדקן לו בשלווה ולא מוכן לוותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטינג אגב, מיותר להזכיר, התחיל עם פוליס, והסגנון שלהם כולו ייצר שירי פיל גוד ברצף, לא? כל דבר שאת עושה זה קסם, אל תעמדי כל כך קרוב וכן הלאה. קשה לומר שאצלו זאת חריגה מהנורמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בהחלט, לפוליס היו המון שירי פיל גוד (אבל לא רק; ע"ע every breath, synchronicity). מעניין שסטינג חוזר לסגנון הרוק הבסיסי הזה. או שמא הוא כבר חזר לפני כמה שנים ואני לא מעודכן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תשאל אותי, אני הפסקתי לעקוב אחריו לפני עשרים שנה בערך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לראות את שלישית ZZ עושה את התנועה ככה עם היד מעלה חיוך מאוזן לאוזן. שירים (וקליפים קצת dated) כמו Gimme All Your Lovin' ואחרים, שלא לשכוח כמובן את Legs. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
__________ ואם כבר אייטיז - אין כמו שמחה וששון אוסטרלית שם למטה. השיר הזה, בטח יחד עם הקליפ המטורלל1 והעולץ הזה, הוא מהמשמחים ביותר בכל עשור שהוא. 1 וואו, לפי הקליפ הזה החומרים הטובים לא נגמרו בסבנטיז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד מתחבר לי עם שיר כייפי אחר על מסע מטורלל: https://www.youtube.com/watch?v=fUNTk5xsxk4 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי אברוך, הקליפ הזה לא שרד היטב - נראה די נורא היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בילי ג'ואל התחיל דווקא כמין נביא זעם של האורבניות המנוכרת של שנות השבעים, וקיבל המון הערכה על זה. My Life הוא שיר שתפס תקופה בצורה נוקבת. אני חושבת שמעיין יצירתו לא הידלדל אבל הזעם פחת, ולכן ירד לשירים שמחים, ובסוף לגוספל שחיסל אותו סופית כאמן שיש לו מה לומר. (ודווקא River of Dreams מאוד אהוב עלי, וגם For the longest time, אבל אני כאמור לא מחסידי התפיסה "לא זעם לא קונה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו בילי ג'ואל: אני נמצא השנה בבוסטון, ואחת המשימות שהצבתי לעצמי לשנה הזו היא לראות הופעות של כמה מוזיקאים שפספסתי אותם כשהיתה לי הזדמנות. התבאסתי לגלות שלסטיווי וונדר ולפול מקרטני אין אף הופעה באופק, ושכל ההופעות המתוכננות כרגע של פול סיימון הן באירופה (אותו דווקא ראיתי פעם בהופעה, עם גרפונקל, אבל אני צריך תיקון לחווייה המאכזבת ההיא). אז למה לא בילי ג'ואל? הוא לא מהקליבר שלהם, לטעמי, אבל עדיין אחלה, ואני יודע שהוא מופיע די בקביעות בניו יורק, לשם כבר נסעתי פעמיים בחודש האחרון רק בשביל הופעה. מה שלא ידעתי זה שרוב ההופעות שלו בניו יורק הן סולד אאוט חודשים מראש, ושב-stubhub, כרטיס למקום לא-משהו עולה באיזור 500 דולר, וכרטיס למקום טוב יכול להגיע ליותר מאלף. בינתיים אני מתאפק. (אני חוסך מהקהל את ה-wish list הג'אזי שלי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
500-1000 דולר זה המון. כמה עולה (או היה יכול לעלות) כרטיס למקרטני אם כך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ראיתי את מקרטני בבוסטון לפני שנים ספורות, נדמה לי שבסביבות 100-150 דולר אפשר היה למצוא מקומות, גם אם לא בשורות הראשונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אפשר ללכת עוד יותר אחורה: השורשים של הרוק כולו הם הרי בלוז וגוספל. ואלה שני הענפים שמורידים או מרוממים בהתאמה, לכן, אפשר לקרוא להם לנון ומקרטני, גם כן בהתאמה. האחד מדגיש את הכאב, מתחפר פנימה - השני שואף לגבהים, לדבקות. הייתי מרחיבה ומקשטת אבל יש לי המון עבודה והבנתם, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הופתעתי לגלות שבמצעד שנות השבעים של גלגלץ, בלי להתייחס לפייבוריטים האישיים שלי, מקרטני נעדר לחלוטין. טוב, לא לחלוטין, כי שיר שלו היה במקום הראשון (וגם במקום ה 99), אבל אני חושב שזה פאול כי הביטלס שייכים לשנות הששים. הרי האלבום הוקלט בתחילת 69' (לפני Abbey Road). עוד נעדר- סטיבי וונדר. אם לא As, שהקאבר שלו נשאר יותר חקוק בזכרון הקולקטיבי מהמקור1 אז לפחות Another Star. דיברנו על להרים בפתיל הזה... עוד כמה אנקדוטות- ראיתי ברשימה את Mandy אבל הוא היה של בארי מנילו. אני חשבתי על I'm Mandy, fly me של 10cc ואז נחתה עלי ההבנה ששלשה שירים שמאוד אהבתי בזמן אמת היו של אותה להקה ולא ידעתי אז. השניים האחרים היו כמובן Dreadlock holiday ו I'm not in love (שכן נכנס למצעד) ייצוג יתר לקווין ואלטון ג'ון, בגלל הסרטים כמובן (לא שלרפסודיה בוהמית לא מגיע, הוא גם בשלישיה המובילה הפרטית שלי). רק שיר אחד של ELO, וגם הוא בגלל הסרט. ואיפה סופרטרמפ לכל הרוחות? __________ 1 שלא לדבר על Passtime Paradise :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, זה מחדל חמור שאף שיר של פול מקרטני, וינגז או סופרטרמפ לא נכנס, בזמן שפסולת מוזיקלית כמו I Can Boogie ו-Daddy Cool כן נכנסה. שיר אחד של סטיווי וונדר דווקא כן מופיע ברשימה - Isn't She Lovely. מצד אחד אני מופתע ואף מתקומם כנגד ההתעלמות הזאת, אבל מצד שני אני קצת שמח לאידו, כי אני עדיין מחומם עליו אחרי ההופעה הזוועתית שהוא נתן בדבלין לפני חודשיים. הוא ממש שבר לי שם את הלב (וחורר לי את הכיס). ואריק - איזה קאבר "חקוק בזיכרון הקולקטיבי" יש ל-As? בזיכרון שלי לא חקוק שום קאבר כזה. גם אני לא ידעתי עד לא מזמן ש-Dreadlock Holiday ו- I'm Not in Love הם של אותה להקה, אבל האסימון נפל בשנה שעברה, בהופעה של ה-Ringo Starr All-Stars, שם השתתף גרהם גולדמן מ-10cc ששר את שני השירים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זאת אומרת- ג'ורג' מייקל ומארי J בלייג' ב 1999, נטחן בערוצי המוזיקה והגיע גבוה בטבלאות (הופץ רק מחוץ לארה"ב). לי אין בעיה שיכניסו את I Can Boogie , בוני אם (את הביצוע שלהם ל Sunny מאוד אהבתי בזמנו) בארי מנילו וכמה אבבא שהם רוצים. כמו שאמרתי, זה לא עניין של טעם האישי. מקרטני תמיד היה פופולרי. בטח אם היה נכנס זה היה עם שיר הנושא של ג'יימס בונד. כנראה שהרשימה לבחור ממנה היתה די מוגבלת, אחרת נראה לי שהמצביעים לא היו שוכחים להיט ענק כמו Porque Te Vas |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |