בתשובה למיץ פטל, 12/07/00 10:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לצבא, במדינה דמוקרטית, אין יעדים. הוא משמש ככלי לביצוע מדיניות הממשלה הנבחרת. הוא משמש כזרוע האלימה של הממשלה. תפקידו הוא להרוג כמה שיותר מאויבי הממשלה תוך ספיגת כמה שפחות אבידות. אני לא יודע איך אתה רואה את זה; אני רואה את זה כחינוך לרצח יעיל. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שמחתי לקרוא שחזרת בך מהטענה כי מטרתו של צה"ל היא להרוג ערבים. עדיין, אני תוהה בקשר לאופן בו צה"ל ממלא את התפקיד שייעדת לו, אם מניחים למשל שצבא סוריה הוא אויב הממשלה (ומה בקשר למפלגות האופוזיציה?), שהרי מעטים הם החיילים הסורים שנהרגו (נרצחו, כלשונך) ע"י צה"ל בשנים האחרונות. בהזדמנות זו, אולי תאיר את עיני בתפקידים שאתה מייחס למשטרת ישראל, לשירות הבטחון הכללי, ולשירותים הווטרינריים במשרד החקלאות? ובעניין הכותרת - האם כל אימון ראוי להיקרא "חינוך"? וממילא, טרם התחלת לספק תימוכין כלשהם לכך שזו מטרת האימון, או לכך שאלה תוצאותיו בפועל (האם מעשי רצח שבוצעו ע"י בוגרי הכשרה צבאית היו רבים יותר או יעילים יותר מאלה שבוצעו ע"י מי שלא קיבלו 'חינוך לרצח יעיל'?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שמטרת *הצבא* היא רצח; טענתי שמטרת האימון הצבאי היא הרגלת החיילים לרצח. יש הבדל בין מטרת האימונים למטרתו הכללית של הצבא. הצבא גם יודע לנצור נשק מדי פעם. מעולם לא טענתי שמטרת הצבא היא הרג ערבים; את זה אמר תא"ל גרשטיין. עלי לציין שבמהלך קיומו הרג צה"ל לא רק ערבים, אלא גם אוגנדים, גרמנים, רוסים, אמריקנים, ולפחות דני אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייחסתי לך בטעות את דבריו של easy, שהתבססו על דברים של סא"ל גרשטיין. סליחה. בעוד ששינית את טענתך המקורית, והמטרה של האימון, לטענתך הנוכחית, איננה ללמוד לרצוח אלא להרגיל את החיילים לרצח, אתה ממשיך להתעלם מהבקשה שלי לקבל סימוכין כלשהם לכך שזו המטרה המוצהרת, או לכך שזו התוצאה בפועל. מסופקני, אגב, אם ניתן להתרגל למשהו שאיננו (ניתן להתרגל למצב קיים, להתרגל לבצע משהו, להתרגל לרעיון חדש מרגע שהופיע) ולכן כל עוד החיילים אינם מבצעים רצח במהלך האימון, הם אינם יכולים להתרגל לרצוח. ייתכן שהתכוונת לומר שהמטרה היא להרגיל את החיילים לרעיון שזהו תפקדים, או למשהו בדומה. כך או אחרת, אני חוזר לנקודת המוצא שלי, והיא הבקשה לדעת על מה מבוסס הטיעון הזה שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא מצהיר על כך בפומבי, כמובן, מפני שזו יריה ברגל. ובכל זאת, מטרת התרגילים היא להרגיל חיילים לביצוע פקודות ללא ערעור, בדגש על פקודות המורות להם לירות באנשים אחרים שהם כלל אינם מכירים. דוגמא - לפני מספר ימים, חיילי צה"ל הרגו אישה פלסטינית ופצעו עוד שני פלסטינים שלא היוו להם כל איום, אלא נסעו במונית. האנשים הללו לא היו חמושים, לא נראו כחמושים, וכל פשעם הוא שהם עקפו רכב. החיילים לא היססו; הם הרגו מבלי לחשוב פעמיים. כל האימון שלהם הכשיר אותם לכך. הריגה בלי חשיבה. או, ליתר דיוק, חשיבה המכשירה כל צורה של הריגה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שעדיין לא סיפקת בסיס כלשהו לטענתך (שבינתיים הוחלפה שוב, וכעת היא מסמנת את הצייתנות כמטרתם של האימונים, ועל כך אני שואל: מי צייתן יותר ומפעיל פחות שיקול דעת עצמאי? טירון ביומו השני בטירונות או לוחם חי"ר מאומן? וגם: מה בדבר ציות לפקודות המורות לחיילים לסכן את עצמם. האם הגברת הציות לפקודות אלה אינה מטרה חשובה ואף יותר קשה-להשגה מציות לפקודות להרוג אחרים?), אנסה להתייחס לדוגמא שהבאת, ולבחון את הרלוונטיות שלה: אני מניח, כמובן, שהארוע התרחש כפי שאתה מתאר. כמה שאלות מתעוררות: מדוע ירו החיילים? האם הם אכן יורים בכל מונית המבצעת עקיפה? מה בהכשרתם של החיילים גרם להם (אחד מהם? כולם כאיש אחד?) לפתוח באש במקרה זה דווקא? האמנם לא היו היסוסים? מחשבות שניות (מה שמקובל לכנות "שיקול דעת")? האם החיילים או מפקדיהם חושבים כי הירי היווה הגשמה מוצלחת של מטרת האימון של החיילים, או שמא הירי היה תוצאה של שיקול-דעת מוטעה, וצה"ל היה מעדיף שחייליו יפעילו שיקול דעת אחר, ולמעשה אחת ממטרות ההכשרה הצבאית היא להקנות לחייל את כושר האבחנה בין מצבים בהם עליו לנצור את נשקו לבין מצבים בהם עליו להרוג? ועוד הערה אחת: מוסכם בינינו כי המונית, על יושביה, לא היוותה איום על החיילים או על מישהו אחר. עם זאת, מהניסוח שלך משתמע כי על חייל להגיב באלימות רק כאשר הוא עצמו מאויים, ואם למשל האיום הוא על חייל אחר או אזרח, אזי אל לו לפעול. האם אכן זו כוונתך? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |