בתשובה לרון בן-יעקב, 09/11/16 18:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דווקא ה-65% של נייט סילבר לא מוציא אותו חומוס במיוחד, לדעתי. הוא בעצם אמר בזה - בניגוד לכמעט כל מפרסמי התחזיות האחרים, אם עקבתי נכון - שזכייה של טראמפ היא אפשרות ריאלית לחלוטין. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בפוסט המסכם שלו לפני הבחירות הוא אמר את זה במפורש וגם נימק למה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת בדיוק היתה התגובה שלי כשראיתי את הניתוח של סילבר לפני הבחירות. 2:1 זה סיכוי לא רע בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף זה היה 65% אבל בדרך גם הוא הגזים תגובה 684845 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. נסחפתי איתו. בראיונות ששמעתי איתו עטד בימים שהוא נתן לה 75-85% הוא הקפיד להגיד שאי אפשר לבטל 20-25% סיכויים של טראמפ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה משחק משחק אסטרטגיה ואומרים לך במהלך האחרון לזרוק קוביה ויש לך סיכוי של 75% לנצח ו-25% להפסיד הכל, אתה במתח+חרדה ולא מרגיש תחושת ניצחון. לדעתי גם התקשורת וגם המצביעים, רואים את המספרים 75 מול 25 ומפרשים אותם, בטעות, כהובלה גדולה בנקודות באיזשהו מובן. זה פירוש מוטעה למשמעות הנתון. הצרה השניה היא חוסר היכולת לבדוק את המודלים שמיצרים את ההיסתברויות. מודל משכללים לאורך דגימות חוזרות והשוואה חוזרת בין הניבוי לתוצאות האמת. ניפגש עוד 100 שנה כדי להיות עדים למודלים מוצלחים יותר (אולי, אני מעריך את הסיכוי לכך ב 43%). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מישהו היה אומר לי שיש לליברפול סיכוי של 25% לזכות באליפות הייתי מרגיש תחושת ניצחון. אם מישהו היה אומר לי שיש למעסיק שלי 25% סיכוי לפשוט רגל בשבוע הבא הייתי במתח וחרדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לכן, צדקו לחלוטין אלה ששאלו ״מה אתם כבר חוגגים?״ לפני שהמשחק נגמר. האקו צ׳אמבר הזה של קולברט, הדיילי שואו, ביל מאהר, מנחי תוכניות אירוח, סלבריטאים מקליפורניה, ערוצי חדשות ליברליים, עיתונות ליברלית, SNL וכל הג׳אז הזה, יצאו מגוחכים. לא בגלל שהם תמכו בהילארי או עלבו בטראמפ (שזה בסדר) אלא בגלל השחצנות, הביטחון המופרז ואי ההפנמה שטראמפ היה מועמד עם סיכוי טוב להיבחר. אחת הדוגמאות לפתטיות של האקו צ׳אמבר הזה הוא הבלבול של אנשי מקצוע שהגיעו כמעט לסף דמעות (דיילי שואו) או לפחות לשידור חי מביך ולא מקצועי (קולברט) לאחר ניצחונו של טראמפ. ביל מאהר תבע את הביטוי ״whiny little bitch״ כדי לתאר את הבכינות של הדונלד וציבור הבוחרים שלו. מאז תוצאות האמת הליברלים מיללים מול המצלמות. הדבר שהכי מצחיק לראות זה את האנשים מהמחנה הליברלי שמתחילים לילל בדיוק כמו מחנה טראמפ לפני הבחירות: הבחירות נגנבו להילארי בגלל שיטת הבחירות (האלקטורים), לבנים הצביעו על בסיס גזעי ולא לעניין (כי שחורים הצביעו לאובמה ופחות להילארי בלי קשר לצבע עור של המועמדים), קליפורניה צריכה להתנתק מארה״ב #Calxit (כאילו אין הרבה מחוזות בקליפורניה בהם טראמפ ניצח). בכיינים - בנו את הרעיונות, הערכים והכח הפוליטי שלכם במקום לבכות שהעולם מטומטם ולכן העולם ישלם. Who are the little whiny bitches now?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> יצאו מגוחכים. לא בגלל שהם תמכו בהילארי או עלבו בטראמפ (שזה בסדר) אלא בגלל השחצנות, הביטחון המופרז ואי ההפנמה שטראמפ היה מועמד עם סיכוי טוב להיבחר. מסכים. ההפתעה הגדולה (כמו בברקזיט, כמו ביבי ב 96') היא בדיוק משום שהאליטות לא ראו ממטר אפשרות שהיתה ריאלית, אבל מחוץ להיקף התפיסה הצרה שלהן. הדיכוטומיות האלה בין האליטות לציבור נראה שהולכות ומתגברות בעולם, יחד עם הגידול באי שיוויון בין ה 1% וה 99%. בזמנה, לא הבנתי את ההצלחה הפנומנלית של סדרת סרטי "משחקי הרעב". עכשיו זה יותר ברור לי. הפרולטריון בארה"ב ובעולם הזדהה עם הפרולטריון בסדרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק לגבי חלקם אבל דווקא ביל מאהר היה היוצא מהכלל שבהחלט לא חגג לפני שהמשחק נגמר ולמעשה הפגין פאניקה מוחלטת (ובדיאבד, מוצדקת) בשבועות האחרונים. היתה הרבה שאננות לא מבוססת על עובדות במחנה הליברלי, בדיוק כמו שהיתה לפני 4 ו-8 שנים במחנה השמרני. נראה לי שיש הבדל בין יללנות של מפגינים ליללנות של מועמדים לנשיאות, אני לא רואה (בינתיים) את קלינטון מייללת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק בהחלט, מקבל את התיקון לגבי ביל מאהר. גם מייקל מור היה מהקולות הבודדים האלה במחנה. הוא ניסה שוב ושוב להסביר למחנה שלו שהם לא מבינים את הלך הרוח ב״אמריקה האמיתית״ מחוץ לבועה שלהם ושהסיכוי של טראמפ הוא אפשרי או אף סביר בהחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
״יללנות של מפגינים״ לא דיברתי על מפגינים או אנשי קמפיין שמתפרקים בהשמע הבשורות הרעות לאחר העבודה הקשה. זה נורמלי. דיברתי על התופעה הנלעגת, מהיומיים האחרונים, של שדרני/מנחי טלויזיה או סלבריטאים שמתחילים להשתנק או אפילו חצי לבכות מול המצלמה, תוך כדי שיחה עם הקהל שנשמעת כמו טיפול קבוצתי או מפגש AA. זאת הם עושים בתוכניות שמתימרות להיות תוכניות סאטירה או תוכניות פוליטיקה. זה לא נורמלי. טראמפ נבחר לנשיאות. בו פאקינג הו. הפרוגרסיבים האלה, שחושבים שסוף העולם הגיע וזורקים משפטים כמו ״איך נסביר זאת לילדנו״, הם בדיוק אותם האנשים שהאמינו שאובמה יביא לשלום עולמי וישנה סדרי עולם בשנתיים הראשונות לכהונתו. אפשר לא לאהוב (אפילו מאוד) את הנשיא טראמפ, אבל זה לא אומר שחייבים לותר על האחיזה במציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שזאת תופעה נלעגת, אני לא מבין מה לא נורמלי בזה, ולא ברור לי איך זה מצביע על ויתור על אחיזה במציאות. זה נראה לי תופעה אנושית לחלוטין, נורמלית לגמרי, ואוחזת במציאות כמו כל תופעה רגשית אחרת. אולי אם זאת הפעם הראשונה שאתה נתקל במין האנושי זה יכול להראות לך נלעג, אבל נראה לי שכל מי שחי בין בני האדם צריך להכיר תופעות כאלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק. אנשי מקצוע שמתחילים כמו עדר להשתנק, להתבכיין וליבב מול המצלמה, במין קטרזיס קולקטיבי של הוספת קרע בבגד, בזמן שהם מקריאים את הטקסטים של תוכניות האירוח או הסאטירה שלהם, זה נורמלי. התופעה הזאת היא לא חדשה או יחודית והיא מתרחשת באמריקה כבר עשורים אחרי כל מערכת בחירות ואין כאן שום דבר חדש או מעניין. לא רק זאת, עצם ההצבעה או הרמיזה על המוזרות של התופעה החדשה הזאת היא עדות בלתי ניתנת לערעור על חוסר האונשיות של האדם שהעז להצביע עליה. ביקורת כזאת היא לא פחות מדרישה גורפת ובלתי מתפשרת שכולנו נהיה מכונות נטולות רגש וישא״ק. אין לכם לב?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה משתמש כאן בכל מיני שמות תואר: "מפתיע", "לא נורמלי", "חדש", "מוזר", "מגוחך" שפשוט לא נראים לי מוצדקים. אנשים הימרו ריגשית על תוצאה מסויימת, התוצאה לא התקבלה, האנשים עצובים. זה קרה כל כך הרבה פעמים בעולם, זה קורה בכמעט כל משחק כדורגל, זה קורה בכל מערכת בחירות, זה קורה כל פעם שקורה אסון. זה מה שהיה שרצחו את קנדי, זה מה שהיה שהתאומים נפלו, זה מה שהיה שאובאמה נבחר, זה מה שהיה שבוש נבחר, זה מה שהיה שאולמרט נבחר, זה מה שהיה שנתניהו נבחר, זה מה שהיה שרבין נבחר, זה מה שהיה שברק נבחר, זה מה שהיה שרבין נרצח, זה מה שהיה שמנצ'סטר יונייטד ניצחה בדרבי, זה מה שהיה מנצ'סטר יונייטד הפסידה בדרבי. אם זה לא היה קורה הייתי מופתע, אם זה לא היה קורה זה היה משהו "חדש", אם זה לא היה קורה זה היה מוזר. כשסבתא שלי הלכה לעולמה הייתי מאד עצוב, העובדה שידעתי מראש שזה עלול לקרות לא שינתה את העובדה שהייתי עצוב. במין קטרזיס קולקטיבי, לא רק שאני הייתי עצוב, גם אמא שלי נראתה עצובה, ומה שמוזר, גם אחי התנהג כאילו הוא עצוב, ואחותי, ודודי ובני דודי. כולם העמידו פני עצובים באופן תמוה. אני מניח שאם היית פוגש אותנו בהלוויה שלה היית מגחך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד לא נרצח. לא מת מישהו במשפחה. לא היה אסון לאומי. רק הסתימה תקופת בחירות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתתי למעלה כמה דוגמאות, לא בכולם אנשים נרצחו, לא בכולם היה "אסון לאומי"1, ובכל זאת, בכולם אנשים בכו2. האם מצאת את כל המקרים האלה "מגוחכים"? האם אחד מהם "הפתיע" אותך? האם לא היית מודע להם? למה, אגב, בכי על קרוב משפחה שהלך לעולמו הוא לא "מגוחך"? 1 "אסון לאומי" הוא בעיני המתבונן, ואני בטוח שעם קצת אמפתיה גם אתה לא תתקשה להבין למה בחירה של טראמפ יכולה להראות כמו אסון לאומי בעיני כמה ממתנגדיו. 2 אם אתה באמת רוצה, אני לא חושב שזה יהיה קשה למצוא עוד עשרות דוגמאות (למשל, סיום של כל מערכת בחירות במדינה מפולגת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, אבל אתה מתוכח עם איש קש, אז אתה מוזמן להמשיך להתוכח איתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה. חשבתי בטעות שהבנתי מה אתה מנסה לטעון. איכפת לך למסח את הטענה מחדש (בפרט, מה מפתיע אותך ומה מגוחך בעינך)? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |