בתשובה לשוקי שמאל, 27/10/16 11:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תגידו, אתם כולכם השתגעתם? ליאונרד כהן שמדבר במקום לשיר ופול סיימון הפרווה גדולים בעיניכם מדילן בכבודו ובעצמו? האיש שהכניס את מוזיקת הפולק (ובמידה מסוימת גם את הבלוז) לתוך הרוק הוא מוזיקאי חשוב פי כמה מכל שם אחר שתעלו בתחום הרוק. האיש שהחל את פעילותו בתקופת משוררי הביט שמהם הושפע, שאלבומיו הטובים הם התנ"ך של הרוק (ולא אלה של הביטלס כפי שמקובל להגיד), ששיריו נלמדים באוניברסיטאות ברחבי צפון אמריקה ושחתום על שירים כDesolation Row, Tangled Up In Blue וShelter From The Storm ראוי בהחלט לכבוד של פרס נובל לא פחות ממשוררים גדולים ששיריהם מודפסים בספרים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לפחות לא בהכרח חולק עליך. אבל ... "ליאונרד כהן שמדבר במקום לשיר" - היכן מצינו שבוב דילן זמר כזה גדול? "ופול סיימון הפרווה" - אי אפשר להכחיש. אבל מטבח הפרווה של סיימון כולל את The Sound of Silence, American Tune, America (באך לא היה אולי מהפכן גדול בתחום המוזיקלי כמו בטהובן ומוצרט. זה אומר שהוא היה מוזיקאי קטן?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכרת את באך בסוגרים לאחר השיר American Tune של סיימון בלי משים או בגלל שסיימון גם כתב את הלחן לקטע מהפסיון של מתיאוס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
American Tune #Music [Wikipedia]
"The tune is based on a melody line from a chorale from Johann Sebastian Bach's St Matthew Passion, itself a reworking of an earlier secular song, "Mein G'müt ist mir verwirret," composed by Hans Leo Hassler. [...] Credit to the origins of the melody is given on his album cover." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפרפרזה על בורחאס, פול סיימון הוא זה שאיפשר את באך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר, גם באך גנב את הקטע ממישהו לפניו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חותם על כל מילה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פול סיימון באמת ענק. אולי אם הוא היה נראה יותר כמו לו ריד היו לוקחים אותו יותר ברצינות. אבל דילן זה דילן, עם מסרים שדבררו דור (לא הדור שלי, הדור של אביו של אביב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...הוא מוזיקאי חשוב פי כמה מכל שם אחר שתעלו בתחום הרוק. _________________ - אלביס, רייכרד הקטן, ג'ימי פייג', הנדריקס ורע מוכיח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה באמת רוצה להתחכם: אביב גפן הוא אפס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה להתחכם ולמה אפס? מוזיקאי מלומד וכשרוני שעושה דברים בינוניים. קורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שצפריר רומז למילות השיר, ומכאן ההתחכמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר להסביר בדיחה (שממילא לא הייתה כל כך מוצלחת): אביב גפן מעיד על עצמו, כידוע, שהוא אפס. מכאן שאם דילן הוא אומן איכותי, הוא לא יכול להיות איכותי פי כמה וכמה מגפן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כידוע למי? אתה לא מתבלבל עם בן ארצי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. וגם הידע שלי בתחום שואף לאפס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אנחנו מזדקנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא אביב גפן. זה בן ארצי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקול קולו של אביב גפן, עד כמה שאוזני מזהות. אולי השיר ניכתב על ידי ארצי, לא מכיר מספיק את שניהם. לפחות אין ספק שגפן הוא דור מזויין (שזה מתחת לאפס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז הבעייה היא באוזניים. גוגל יעזור לך להשתכנע, מובטחני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוב דילן הוא אחד, יחיד ומיוחד ועומד בליגה משל עצמו. אלביס והנדריקס, יחד עם ניל יאנג, נכללים איתו בהר ראשמור של זמרי הרוק (הר ראשמור של להקות הרוק כולל כמובן את ג'ון לנון, פול מקארטני, מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס) אבל בעוד שאלביס היה איקון של הרוק'נ'רול הפשוט והראשוני שרק היווה בסיס לרוק, הנדריקס נחשב בזכות יכולות נגינתו ויאנג בכל גדולתו משני לדילן, דילן יחד עם הביטלס והסטונס הוא אחד מאבות המזון של הרוק. אלא שבעוד הביטלס הם יותר פופים והסטונס נעדרים את העומק הלירי של דילן, דילן בימיו הטובים שילב חדשנות רוקית לזמנה, ליריקה של משורר גדול והגשה קריינית יחודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ליטל ריצ'ארד השפיע יותר מדילן, לדעתי גם אלוויס והחיפושיות משאירים אותו הרחק מאחור. ליריקה של משורר גדול בעיניך. וועדת נובל שהעניקה לערפאת ואובמה פרס שלום. בספק אם ניתן למצוא שני מנהיגים שהרחיקו את השלום במזרח התיכון יותר משני המזיקים הצבועים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה אומר אותה ועדה, אתה מתכוון שאלו אותם אנשים עם אותו תחום שיפוט? תמהני. ואפילו לשיטתך, אם כל החלטותיה פסולות מראש מאז 1994,מה זה קשור לדילן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממלכת הנובל רקובה בלי קשר לוועדה כזאת או אחרת והעילאיות של דילן כפי שארז טוען מפוקפקת בעיני עד מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרס נובל לשלום מוענק על ידי הפרלמנט הנורווגי. פרס נובל לספרות מוענק על ידי האקדמיה השוודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע, גם לשם כיוונה השאלה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני כיוונתי שלא משנה אם הפלצנים משוודיה או נורבגיה. הדינמיקה של המכובדות הארגונית זהה. באירוויזיון השופטים החליטו באופן אובייקטיבי ובלתי משוחד להעניק לי 12 נקודות עבור ביצוע ל"נשיקה מהורד" של כלב הים רק בגלל שיש לי דיבור עם עוזרת המפיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Don't be sealy.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-you, you good you!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק חשבתי לא מזמן שעם כל כמה שבכיתי על לנון בזמנו, לו היה ממשיך לחיות עד היום היה הופך לנודניק פוליטי בלתי נלאה שמיצה את עצמו מוזיקלית. <מחללת קודש> |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני באווירה הנוכחית, אולי היה מקבל את פרס נובל לשלום, כי הוא נתן לו צ'אנס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האחד אינו מוציא את השני. גם אני התאבלתי על לנון בזמנו, אבל נראה לי ששניכם צודקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה שלי לא היתה ממש ברצינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתקשה להבין את הסיטואציה (ברקת ואתה לבושים שחור ממררים בבכי) אבל לא יודע אם כדאי לפתוח את העניין פן יסיקו שאני חסר רגישות. ממש בכית. ברצינות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא ידעתי לבכות אז, וגם לא יכולתי ממש ללבוש שחורים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי אבל. אבדן של דמות שהיתה משמעותית עבורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היית גרופי כבד של הביטלס, לנון בלבד או גם וגם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהייתי ביסודי דוד שלי ירד לאנגליה, והוריש לאבא שלי מערכת סטריאו טובה (רסיבר מרנץ כזה בדיוק) וחבילת תקליטים. אז חוץ מאנדי ויליאמס הפלטרס וחצוצרת הזהב היו שם גם שני אלבומים שתפסו לי את האוזן מיד ולא הרפו. האחד, בעוונותי, Arrival של אבבא, והשני אבי רואד, שהפך אצלי צדדים כמו חביתה אינסופית. אחר כך גיליתי בערבוביה את שאר יצירתם, ולנון היה בעיני לא רק הכריזמטי אלא גם המשמעותי ביניהם. זה לא שלא אהבתי את יסטרדיי ופני ליין, פשוט יותר אהבתי את אני ארי הים ואת שדות תות לנצח. אחר כך הייתי מאזין די אדוק (הקלטתי על קסטות) של מסע הקסם המסתורי (תוכנית רדיו) [ויקיפדיה], אבל כבר התמכרתי לפינק פלויד, ג'נסיס, לד זפלין, קינג קרימזון, טוקינג הדס ובואי. התאבלתי על לנון כי הוא היה דמות שהשפיעה עלי, מה שאני לא יכול לומר על שאר המוזיקאים, מג'ימי פייג' עד פיטר גבריאל, מרוברט פריפ עד דיויד בירן. בבואי פשוט הייתי מאוהב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאבלתי על לנון כי הוא היה דמות שהשפיעה עלי _____________ אבל לפני אינטרנט, בקושי מצאנו מגזינים (Rolling Stones) שעלו הון, בערוץ 1 נאדה, יש את קוטנר שבטח סיפר מה שכבר ידעת ולכן אני לא מבין כיצד התגבשה הדמות וצמחה למימדים משפיעים ((לא רק עליכם.) ביסודי שמעתי גארי ניומן ומלבד תקליט אחד שהגיע לישראל, מילות השירים, קטע קצר משיר בהופעה ׁׁ(Living Ornaments 79) ששודר, וכמובן קוטנר אי אפשר היה להתרשם באמת מהפרסונה של האמן ובטח שלא להיות מושפע ממנה. הרי גדלנו בנתק שמנע ממעריצים להשיג תכנים ומידע על להקות בחו"ל. קצת מוזר, אנא עארף. בסנטרל פארק נעמדתי בתום לב ציוני במקום מסויים כדי לתפעל את המינולטה 7000I ולקח זמן לפולנים שסבבו אותי לעבור מעיקומי אף ולחשושי נאצה להסבר דיפלומטי שהביאני לצחוק גדול. עומדים ומתבוננים על פסיפס בעצב רב משמעות. לט איט בי? לט איט די. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה לא יודע. ככל שאני זוכר לא ראיתי אז את הסרטים של הביטלס, בטח לא קראתי מגזינים זרים, וההיכרות שלי עם האמן היתה בעיקר דרך שיריו, וקוטנר, כן, וכתבות בעיתונים. היו קטעי הקישור המפורסמים (אתם במושבים הזולים תמחאו כפים, והשאר תוכלו לקרקש בתכשיטים שלכם) ופרובוקציות השלום שהעמידו אותו בעמדה אחרת מאשר שאר האומנים הזרים שהכרתי, ואייבי נתן טחן לנו את Give Peace a Chance. והיו גם לא מעט שנים של קריירת סולו של כל יוצאי החיפושיות, כך שאף אחד לא היה צריך לספר לי איזה שיר של הביטלס כתב פול ואיזה שיר ג'ון. אני חושב שהיה בערוץ הבודד קליפ של "אימג'ן", וזהו, פחות או יותר. ביום שלנון נרצח קוטנר עשה תכנית לזכרו (הקשבתי וגם הקלטתי על קסטה, זה היה בשש בערב אבל החשיך מוקדם וכבר היה חושך מוחלט בחוץ) ואז שמעתי לראשונה, אני חושב, את השירים האישיים שלו מאלבום הסולו הראשון (Cold Turkey ו Mother). היה לי אז חלום שאני עוד אראה את הביטלס בהופעת איחוד יום אחד, וכשלנון נרצח נחתה עלי ההבנה שזה לא יקרה לעולם. אבל אני לא חושב שהייתי מתאבל ככה אם היו רוצחים את פול או את רינגו. כנראה הערצתי את ג'ון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
-לא נורא, אז הערצת את לנון. קול השלום של אייבי לדעתי השמיעה הכי הרבה ביטלס ולנון. קוטנר ראוי לקבל את פרס ישראל. עשה דברים טובים לציונים הצעירים ולעולם המוסיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היתה תקופה, לפני פרוץ הקוטנר, שהייתי מנוי על מגזין רוק. אני כמעט בטוח שקראו לו Rock והוא הגיע מגרמניה. הוא היה מודפס על נייר איכותי וכל חודש היה מצורף פוסטר גדול של אמן או להקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת כנער גרמנית? פוסטרים היו גם במגזינים ישראליים. להיטון, מעריב לנוער והיו עוד. הפואנטה שלא היה חומר לבסס עליו היכרות כלשהי מעבר לשמועות בלתי מבוססות ממעריצים אחרים וקוטנר ובכל זאת הנוער הציוני נקשר בעבותות לדמויות מרוחקות ופלקטיות ונרעש כעץ צפצפה בסערה כשקיבל חולצה עם הדפס מחו"ל או פוסטר של 60X40. השיא שלחלק מהתקליטים לא צורפו מילים והניסיון לפענח את הטקסט מבעד למסכי הגיטרות, סיוט. מהבחינה הזאת הביטלס היו אכילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להיטון, מעריב לנוער ורוק, רוק מתקדם זה בין נלעגות לחילול הקודש. היו כמה תוכניות רדיו (ברקת פירטה למטה). המגזין היה בעיקר בגלל איכות התמונות, הנייר והדפסה, במיוחד הפוסטר החודשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
- פרוגרסיב. נשמע יותר מתקדם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר הזכרנו את קוטנר, צפיתי הערב בסרט דוקומנטרי על רוברט וויאט Free Will and Testament. מצאתי רק את התחלת הסרט, למרבה המזל עם ביצוע נהדר לSea Song. הוא מבצע עם הלהקה עוד כחמישה שיריםושווה לחפש את הסרט ולו רק בגללם. וויאט מספר איך התאונה למעשה שיחררה אותו מבחינה אמנותית ואיפשרה לו לעשות מה שהוא רצה, לנגן "תווים" ולא רק לתופף. אשתו מספרת שהוא אף פעם לא מתלונן על היותו מרותק לכיסא גלגלים משום שהוא חי בתוך ראשו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהדר! לא מצאתי את הגרסה המלאה אבל השיטוטים הביאו אותי לעוד משהו משנות השבעים שמזמן מזמן לא שמעתי- האלבום June 1, 1974. ג'ון קייל בכינור, רוברט וואיט בתוף, מייקל אולדפילד בליד גיטאר, והמה הרחוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וניקו מהוולווט (אז עם קייל) וקווין איירס מסופט מאשין (אז עם וויאט). קייל כמדומני מנגן בויולה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עשינו מה שיכולנו. לאהוד מנור היתה תוכנית בשם "עד פופ", שכללה לא רק פופ, והיה ניתן לראות שם קליפים וקטעי הופעות מחו"ל. כשהייתי בתיכון, היתה גם תכנית של חצי שעה או שעה, אולי אהוד מנור ואולי אחרת (שכחתי), שהקרינה קליפים אלטרנטיביים של הרכבים כמו פרופגנדה, ארט אוף נויז וגם דמעות לפחדים שהחלו כלהקת אינדי, ועוד. אני ועוד שניים מהכיתה היינו הצופים היחידים, כך נדמה. היתה חשיבות עצומה לשעה הזו בשבוע, ממש מטען אמנותי לשאר הזמן. ולפני כן? תכנית הרוק המתקדם של מנחם גרנית ואורלי מורג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בטח שצפינו בעד פופ ומאותה סיבה. למיטב זכרוני שידרו גם קטעים מ- top of the pops הבריטית (לפני עידן ה- MTV). לא זוכר את התכנית של גרנית ומורג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ותכנית הספורט בערבית היחידה ששידרה תקצירי מירוצי F1. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה"תכנית של חצי שעה או שעה" היא "עוד להיט", לא? עד פופ החליפה אותה, כמדומני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד פופ אכן החליפה את עוד להיט. אבל התוכנית שהזכרתי היתה אחרת: קליפים מחו"ל בלבד, במוצ"ש אם אינני טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התוכנית של גרנית ומורג - את מתכוונת ל"קצת אחרת"? הסאבטייטל שלה היה "שעתיים של פופ מתקדם" (בכל זאת, עשור מאז דמדומי הפרוגרסיב). לקחתי טרנזיסטור קטן לטיולים השנתיים במדבר רק כדי לא לפספס את השעתיים הקדושות, ולו גם עם קליטה מרושרשת1. 1 זוכרים את הדילמה שקרתה לפעמים, אחרי שגימל עברו לסטריאו - לפעמים היו רשרושים, ואם היינו מעבירים למצב מונו אז הרשרושים התבטלו - אבל זה היה מונו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 בטח! זה אפילו היה קורה במערכות שמע יותר גדולות, אבל עם אנטנת fm לא מוצלחת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה? היתה לנו האנטנה מפלסטיק שקוף שצמודה לקיר וסבלתי מאותה תופעה. מה היתה האפשרות המוצלחת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע, אולי לקלוט דרך הכבלים או משהו כזה. לפעמים גם לנסות תדר אחר של אותה רשת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט, ''קצת אחרת''. יבורכו צדיקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בועז כהן מתרפק על התכנית כאן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
walrus = ניבתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אז לא קראו לשיר ''אני הניבתן'' (אוף נזכרתי בסרט המזויע של קוין סמית', בעע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, קראו לו "אני ארי הים"? קטעים עם חיפושיות הקצב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. ו''לוסי ברקיע היהלומים'' במקום ''לוסי בשמים עם יהלומים'', ו''יער נורבגי'' במקום ''עץ נורבגי'' או בפשטות ''איקאה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כנראה שגם הארוקי מורקמי עשה את אותה השגיאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר כמו ''דומעת ונכנסת לאוטובוס הריק בזמן טיול של התנועה כדי לפוש קצת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבוס עיינק. מתיקות הנעורים הנוראית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול מאוד להיות. גם דילן הוא כבר מזמן לא מה שהיה בימיו הטובים וכך כל אמן. אבל זה לא גורע במאומה מהדברים הטובים שנתנו לנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כזה למשל (אפרופו חלוקת פרסים הזויה): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב. לנון היה גאון מוסיקלי כפי שמעידה במיוחד המוזיקה שיצר אחרי החיפושיות. בנוסף הוא היה אדם בעל אישיות מיוחדת במינה ולאו דוקא בכיוון האקסצנטרי. נכון שפעילותו יחד עם יוקו אונו היא מן הזן של "נודניק פוליטי בלתי נלאה", אבל מותר לחשוב שהאינטיליגנציה, השפיות וההומור שלו היו מונעים ממנו שקיעה לתהום הנדנוד והטרחנות. יש לי גם מחשבות שניות בנוגע לפול סיימון, הטריומויר היהודי השני שעודנו בחיים. בחצות, נוהגים בערוץ 2 לבקש מסלב כלשהו לבחור שיר להשמעה. ביום בחירתו של טראמפ, בחר מאן דהוא להשמיע את אמריקה (Kathy's Song) של פול סיימון. על רקע השיר המשיכו הסלב וצמד המראיינים (עמליה דואק היתה אחת מהם) לקשקש. קולות הקשקוש התקשורתי שאין ממנו הפוגה, על רקע הקולות השמיימיים של סיימון וגרפונקל, משום מה הצית בי התפרצות חימה שפוכה על "חילול הקודש". התמלילים של סיימון, הם לעיתים שירי מחאה, גם אם קשה מאד להבחין בכך (The Sound of Silence נכתב למשל בעקבות רצח הנשיא קנדי). המחאה של סיימון היא בד"כ לא-מחודדת ולא ממוקדת, כיאה לדורותינו שהם דורות בהם החלוקה לטוב ורע מטושטשת במיוחד. סיימון לא יכול להתחרות בחידוד ובחריפות הפוליטית-חברתית של דילן, אבל נראה לי שהוא עולה עליו בקלות בתחומים של מורכבות המסר והאסתטיקה של הטקסט, הלחן והביצוע. מי שנוטה חסד לועדת הנובל משטוקהולם יאמר שהם בחרו באמן הנוקב והמשפיע יותר מבין השניים. אחרים, יחשדו שהועדה כדרכה הלכה בעקבות כותרות העיתונים והאקטואליה. פרס נובל עם כל יוקרתו, ככל הנראה עדיין יהיה שני למבחן הזמן והשרידות שיקבע מי מן השניים יזכר יותר כפסקול המחצית השנייה של המאה ה-20. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה לגבי סיימון. לגבי לנון, רק בשנים האחרונות הבנתי שאני בעצם מעדיפה את מקרטני (שזו עריקה לקווי האויב מבחינת כל חובב ביטלס, אז אל תספרו לחברותיי מהתיכון). גם לו יש אינטליגנציה, שפיות והומור, הוא רק השתמש בהם אחרת, ומעדיף במוצהר להציע התעלות וחדוות חיים על פני הצהרות פוליטיות וחשיפת השריטות הכואבות1. והכי רחוק שהגיע בנדנוד פוליטי לציבור היה תמיכתו בספר המתכונים הצמחוניים של לינדה. 1 לא שהצהרות פוליטיות וחשיפת שריטות ביצירה זה רע. אלא שתמיד אעדיף יצירה שיש בה גם התעלות סוחפת, וברוק פוליטי הרבה יותר קשה להגיע למעלה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני כנראה עשיתי את הדרך בכיוון ההפוך. נראה לי, שמכלול יצירתו של מקארתני (להבדיל מזו של לנון) לאחר החיפושיות (להקת כנפיים) היא בבחינת "נדנוד פופי בלתי פוסק". מקארתני היה צריך את לנון. לנון פחות. לזכותך אומר, שיכול להיות שמקארתני היה, סוף דבר, האינטליגנטי שביניהם והבין שהוא זמר ולא פילוסוף או גורו ולכן הפסיק להטיף/לומר לנו משהו על החיים שלנו והסתפק בתפקידו כיוצר יצירות פופ ובדרן. אני, אישית, אהבתי נתונה ללנון שלא התייאש. בחוש ההומור ובצניעות הבסיסית שהיתה לו, הוא כבר ידע שדעתו אינה שווה יותר מדעתו של כל אחד אחר, אבל את דעתו זו התעקש להמשיך ולהשמיע באופן המשפיע והמשעשע ביותר. יתכן גם שאני מושפע מאפיזודה אחת ויחידה שאולי אינה מידת אמת למידותיו של לנון. באחד הסרטונים ראיתי אחד מחסידיו שניגש ללנון בניו-יורק וסיפר לו שהרגיש ששיר מסויים נכתב ממש עליו. לנון הגיב בכעס וצעק על אותו היפי. לנון הבהיר לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הוא סתם בחור כמו כל אחד אחר. כשהוא כותב שיר הוא כותב רק על עצמו ואין לו שום אשליות להיות נביא או מורה דרך. לנון בדרכו הבהיר כי מה שמשפיע על השיר שהוא כותב הם יציאות הגוף שהיו לו באותו יום ולא איזה קשר מיסטי פנטסטי עם עולם ומלואו. זה ממש לא לנון הניו-אייג'י והרוחניק שמקובל להציג. I didn't mean to hurt you
I'm sorry that I made you cry Oh my I didn't want to hurt you I'm just a jealous guy |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי האפיזודה שאתה מתאר דוקא אופיינית ללנון כפי שאני קלטתי מדמותו לאורך השנים - פוץ, נרקסיסט מגלומן ובכלל בנאדם לא ממש נחמד לבריות. ומגורים בבניין דקוטה באפר-ווסט-סייד במנהטן הם לא התמונה שנמצאת מתחת לערך ''צניעות בסיסית'' במילון שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה רק לגבי זה שהם היוו השלמה מצוינת אחד לשני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל תודה על האיזכור. כבר שכחתי כמה יצירתי הבחור היה. Another day נשמע כמו המשך קורותיה של הבחורה מShe's leaving home במחצית הראשונה של שנות הששים היה רוקנרול שמח. הביטלס הביץ' בויס וכו' כתבו ושרו הרבה שירים שגם המילים וגם הלחן שלהם היו חיוביים. בשנות השבעים והלאה כבר לא היה רוק שמח. נעלמה הסוגה ואיננה. מאז- אם אין בזה כאב זה לא רוק. השירים השמחים נשארו רק בפופ. מקרטני מאז ומעולם כתב שירים שמחים, ופשוט לא נשאר לו מקום ברוק. במחצית הראשונה של שנות השבעים עם כנפיים הוא עוד עשה קצת רוק, אפילו ניסה להיות קודר עם שיר הנושא של "חייה ותן למות" אבל אחרי שהכריז על עצמאות בSilly Love Songs [Wikipedia] הוא הפסיק להתבייש ופשוט עשה פופ מתקתק. עם מייקל ג'קסון, עם סטיבי וונדר או לבד. לנון המשיך לעשות רוק, והשתלב מצויין ברוק הכואב של שנות השבעים. האמת- הוא הוביל אותו. Mother הוא אם כל השירים האישיים הכואבים, כמעט עשור לפני שרוג'ר ווטרס סיפר על אמא שלו שעזרה לבנות חומה. אז מקרטני "בגד" ברוק, וזכה לצוננים מן המבקרים, שתכל'ס רצו, כמוני, עוד ביטלס. גם אני לא מת על הפופ שלו. המלודיות הנהדרות רק מזכירות את מה שכולנו מסכימים עליו- הם היוו השלמה מצוינת אחד לשני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן כך. אולי כדאי להוסיף למה שכולנו מסכימים עליו, שגם ג'ורג' ורינגו היו שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בגדול אני מסכים עם הניתוח שלך, אבל אני חושב שזה קצת מוגזם לטעון ש"בשנות השבעים והלאה כבר לא היה רוק שמח. נעלמה הסוגה ואיננה". הרבה זמרים ולהקות המשיכו ליצור שירי רוק (או בוא נקרא לזה "שירי לא פופ") עם מילים ומוזיקה "פיל גוד" גם בשנות השבעים וגם יותר מאוחר. ללנון עצמו היה את Whatever Gets You Thru The Night, למשל. עוד כמה שירים שעולים לי לראש, ככה בשלוף: crazy little thing called love של קווין, You May Be Right של בילי ג'ואל, The Long Run של האיגלז, ו- What's Your Name של לינרד סקינר הי"ד. עם קצת מאמץ אפשר אפילו להכניס את Rock and Roll של לד זפלין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואולי גם עוד שירים של רוק דרומי מבית מדרשם של האלמן ברדרס והבאנד, sweet home Alabama גם של לינארד, ו - הימור פרוע - גרייטפול דד? גם האופניים של קווין בכיוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקטגוריית הלא רוק נראה שמדנס עשתה הכי שמח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אחרי שאמרת מייד חשבתי על פליטווד מק Don't stop וקווין We are the Champions. ובמחשבה שניה מצאתי אפילו עוד יותר אפביט - ELO Shine A Little Love אם כך במחצית הראשונה של שנות ה 70' היה עדיין לא מעט רוק שמח אבל הגל הקודר, הכואב והמורבידי כבר הלך והתגבר. במחצית השניה של שנות ה 70' הכאב כבר די השתלט על הז'אנר: הפאנק, הפרוג, הגלאם וההבי מאטל- כולם כבר שרו על כאב. משנות השמונים והלאה אני חושב שיהיה הרבה יותר קשה למצוא רוק שמח1, ואז באמת מקרטני עבר לפופ ונשאר שם. ___________ 1 אני מאתגר אותך- בשנות השמונים עוד מצאתי כמה: אחד אופטימי, שתמיד אהבתי, וגם שני ואיך שכחתי את וואם! וגם זה נחשב לדעתי. אבל כל שאר הלחנים האפביט שמצאתי משנות השמונים היו עם מלים של מבוכה וכשלון או למרבה הפתעתי מחאה. משנות התשעים פשוט אין לי כלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבציר שנות השמונים פספסנו שנינו את Twisting by the pool של דייר סטרייטס. קלאסי. רוצה שנות התשעים? קבל את It ain't over till it's over של לני קרביץ ואת Bad love של קלפטון. והנה ממש מהשבוע האחרון: I Can't Stop Thinking About You מהאלבום הטרי-טרי של סטינג. אבל אין מה להגיד, המגמה שהצבעת עליה נכונה. הרוק של שנות התשעים הוא הרבה יותר קדורני ומתייסר מהרוק של העשורים הקודמים. אחרי שנות התשעים כבר היה הרבה פחות רוק. מישהו ששנינו מכירים כתב על זה פעם מאמר שלם. (ולמה הזכרת את וואם, סינדי לאופר ואת א-הא? חשבתי שאנחנו משחקים ב"מצא שיר 'פיל גוד' לא-פופי של זמר / להקת רוק".) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. סחתיין על סטינג, אבל לני קרביץ הוא אנכרוניזם. (וואם והשאר כי זה הכי טוב שמצאתי, אבל עכשיו יש לי יותר טוב, ואפילו הם הפכו מלנכוליים בשנות ה 90 עם אלבום החתונה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הולכים על פופ מיינסטרימי אז יש מלא, לא? "פיל גוד" זה כמעט ההגדרה של פופ. אני זורק כמה שמות: ג'סטין ביבר, בקסטריט בויז, ברונו מרס, בריטני ספירס, מריה קארי, כריסטינה אגילרה ... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איכשהו דוראן דוראן מעולם לא נתפסו אצלי כפופ מיינסטרימי. אולי טעיתי, אחרי הכל התסרוקות היו צריכות להיות רמז מספיק חזק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר דייר סטרייטס, יש להזכיר את Walk of Life, וכבונוס לדעתי חלק מהצילומים בקליפ הם מההופעות בישראל, החזרה ליד הטרשים עשויה בקלות להיות בריכת הסולטן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגמרי בריכת הסולטן! רואים גם את החומות של העיר העתיקה. איזה צחוקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סולטני הסווינג או לא, הה?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם משלו גם בוואקמן . הרבה מחברי ששרופים על הלהקה הזאת לא זכרו את השיר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך אפשר לא לזכור, הוא חלק מהאלבום הנפלא Making movies. מעריצים שרופים שומעים אלבומים, לא שירים נפרדים (בטח כאלה שגדלו בשבעים-שמונים). דווקא מעניין לציין כמה Twisting by the pool הוא לא אופייני לסגנון של הלהקה, ואכן הוא יצא כתקליטון/בי-סייד של Two young lovers והוא כחלק מאלבום. השני דוקא נכנס לרפרטואר ההופעות, אבל הראשון לא, אולי בגלל זה. עם כל הכיף שבו, מי שזה השיר הראשון ששמע של דייר סטרייטס - פלוס הקליפ הכרל כך אייטיזי - קשה יהיה לו להבין מה גדולתה של הלהקה מול עשרות להקות אייטיז מקפצות גם הן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלהקה היחידה שמצליחה להחזיר אותי אחורה מבלי לפצוע. ומארק מזדקן לו בשלווה ולא מוכן לוותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סטינג אגב, מיותר להזכיר, התחיל עם פוליס, והסגנון שלהם כולו ייצר שירי פיל גוד ברצף, לא? כל דבר שאת עושה זה קסם, אל תעמדי כל כך קרוב וכן הלאה. קשה לומר שאצלו זאת חריגה מהנורמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בהחלט, לפוליס היו המון שירי פיל גוד (אבל לא רק; ע"ע every breath, synchronicity). מעניין שסטינג חוזר לסגנון הרוק הבסיסי הזה. או שמא הוא כבר חזר לפני כמה שנים ואני לא מעודכן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תשאל אותי, אני הפסקתי לעקוב אחריו לפני עשרים שנה בערך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לראות את שלישית ZZ עושה את התנועה ככה עם היד מעלה חיוך מאוזן לאוזן. שירים (וקליפים קצת dated) כמו Gimme All Your Lovin' ואחרים, שלא לשכוח כמובן את Legs. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
__________ ואם כבר אייטיז - אין כמו שמחה וששון אוסטרלית שם למטה. השיר הזה, בטח יחד עם הקליפ המטורלל1 והעולץ הזה, הוא מהמשמחים ביותר בכל עשור שהוא. 1 וואו, לפי הקליפ הזה החומרים הטובים לא נגמרו בסבנטיז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמיד מתחבר לי עם שיר כייפי אחר על מסע מטורלל: https://www.youtube.com/watch?v=fUNTk5xsxk4 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוי אברוך, הקליפ הזה לא שרד היטב - נראה די נורא היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בילי ג'ואל התחיל דווקא כמין נביא זעם של האורבניות המנוכרת של שנות השבעים, וקיבל המון הערכה על זה. My Life הוא שיר שתפס תקופה בצורה נוקבת. אני חושבת שמעיין יצירתו לא הידלדל אבל הזעם פחת, ולכן ירד לשירים שמחים, ובסוף לגוספל שחיסל אותו סופית כאמן שיש לו מה לומר. (ודווקא River of Dreams מאוד אהוב עלי, וגם For the longest time, אבל אני כאמור לא מחסידי התפיסה "לא זעם לא קונה"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו בילי ג'ואל: אני נמצא השנה בבוסטון, ואחת המשימות שהצבתי לעצמי לשנה הזו היא לראות הופעות של כמה מוזיקאים שפספסתי אותם כשהיתה לי הזדמנות. התבאסתי לגלות שלסטיווי וונדר ולפול מקרטני אין אף הופעה באופק, ושכל ההופעות המתוכננות כרגע של פול סיימון הן באירופה (אותו דווקא ראיתי פעם בהופעה, עם גרפונקל, אבל אני צריך תיקון לחווייה המאכזבת ההיא). אז למה לא בילי ג'ואל? הוא לא מהקליבר שלהם, לטעמי, אבל עדיין אחלה, ואני יודע שהוא מופיע די בקביעות בניו יורק, לשם כבר נסעתי פעמיים בחודש האחרון רק בשביל הופעה. מה שלא ידעתי זה שרוב ההופעות שלו בניו יורק הן סולד אאוט חודשים מראש, ושב-stubhub, כרטיס למקום לא-משהו עולה באיזור 500 דולר, וכרטיס למקום טוב יכול להגיע ליותר מאלף. בינתיים אני מתאפק. (אני חוסך מהקהל את ה-wish list הג'אזי שלי.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
500-1000 דולר זה המון. כמה עולה (או היה יכול לעלות) כרטיס למקרטני אם כך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ראיתי את מקרטני בבוסטון לפני שנים ספורות, נדמה לי שבסביבות 100-150 דולר אפשר היה למצוא מקומות, גם אם לא בשורות הראשונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אפשר ללכת עוד יותר אחורה: השורשים של הרוק כולו הם הרי בלוז וגוספל. ואלה שני הענפים שמורידים או מרוממים בהתאמה, לכן, אפשר לקרוא להם לנון ומקרטני, גם כן בהתאמה. האחד מדגיש את הכאב, מתחפר פנימה - השני שואף לגבהים, לדבקות. הייתי מרחיבה ומקשטת אבל יש לי המון עבודה והבנתם, נכון? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |