בתשובה לנמר היפותטי, 25/09/16 3:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תגיד לי- דני קרוון הוא אמן מוערך בארץ ובעולם שעיצב את אנדרטת חטיבת הנגב ואת התבליט בקיר מליאת הכנסת. הוא שייך למחנה הזה שאתה מדבר עליו? באיזה אופן? (רמז- בשנת 2015 הוא הוצב במקום ה 118 ברשימת מרץ לכנסת) ואחרי שענית על זה תאמר לי מה ההבדל בין דני קרוון לבין יעקב אגם שעיצב את המזרקה בככר דיזנגוף ותבליט מרכזי בבי"ח שיבא? (רמז- תרם ארון קודש לבית הכנסת המרכזי של חב"ד ברחובות) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שוב מנסה לגרור אותי לקטלוג (אמנים) פוליטי ועדיין אין לי כוונה להתחיל. אני לא חושב שזה הגון ולא מבין כיצד זה יתרום לדיון. לא משנה לי אם מדובר באגם, קרוון או קדישמן כי שנינו מסכימים שהערכה האמנותית מתבטאת אולי יותר מכל בקבלת פרוייקטים ציבוריים וחשיפה תקשורתית. אני כן רוצה להתעכב על עניין האמן המוערך" ששימש כמנוף להרמת הטיעון. כאחד שתהה במספר אנדרטות ומול תבליטים שונים "מה לעזאזל הם עשו" ומעולם לא הסכים שסגנון הבטון הערום והברזל העקום מתאם לכבד את הנופלים (מכל צד) אני חושב שמדובר בתוצאה אופיינית שנובעת מהדינמיקה של קבלת החלטות בארגונים. החלטה שמכסתחת את האידיוטים ששילמו עבור "היצירה" של ה"אמן" ומעצימה את כבודו בכך שתקעו אותה במקום בולט על חשבון הציבור. למיטב זכרוני כמעט בכל קיבוץ תמצא בסמוך או על קיר חדר האוכל תבליט מכוער שמזכיר את רוח החופש של המשטר הסובייטי. גס, יצוק ומוגבל בפרטים. כאחד שרגיש לצורות, צבעים טקסטורה ויחסים הסתובבתי כשעתיים באנדרטת הנגב ולא הבנתי כיצד המעצב הסיק שהפגנת משחקים בבטון (העבודה אגב בוצעה בצורה מרשימה) מתאימה לזיכרון. בטון מתאים למאגרות ומיכלי מים. המזרקה בדיזינגוב היא בידור. לשיטתי אמני האנדרטות מסוג זה הם לרוב אומנים שמוצלחים בשיווק. לפעמים כשהם ממש מצליחים, אומנים אחרים מבצעים את התכנון או הסקיצה וכשהם שגויים אז מתקנים מקצצים או מאריכים. הפואנטה פשוטה. שכולם יידעו מי אחראי לתפלצת כי רק אפשר למכור עוד אחת, במחיר שערורייתי אחר. שוחחתי עם אחד מאומני התבליטים המוערך שפרש לגמלאות. אדם שקט וצנוע שהתנגד להגדרה אמן אבל התגאה בהיבט ההנדסי שפיתח ובצדק. הכרתי אומן אחר שהתפרנס מעיטורים בעלי נפח עשויים ממתכת שנתלים מתקרות. אף מהנדס לא אישר את השיטה הגאונית שמחזיקה גם מאות ק"ג (ללא ברגים או ריתוך)באוויר והציבור לא שמע עליו. אני חושב שההערכה לאמנים נובעת מדברים שאינם בהכרח קשורים ליצירתם אלא לאישיותם, ליכולתם הוורבלית ולקשרים אישיים. לדוגמא: חיים שותה עם יוסף, יוסף עושה עיסות נייר, חיים כותב לעיתון והרצל שיושב לצידם בשולחן הקבוע הוא פוליטיקאי שצריך את חיים. בסופו של יום הרצל יהפוך את יוסק'ה לאמן עיסות נייר מוערך וחיים יכתוב שהרצל מלך. לפעמים גם מותר לא לדעת הכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מנסה לגרור אותך לקטלוג פוליטי אלא מנסה להבין מי שייך לקבוצת ה"הם" שלך. אני מפזר רמזים אבל אתה לא חייב להתייהס אליהם אם אינם רלבנטיים. גם השאלה האם דני קרוון ו/או יעקב אגם הם "באמת" אמנים, כמו שהבנת נכון, אינה רלבנטית. רלבנטי הוא שהם נחשבים אמנים. >> אני לא חושב שזה הגון ולא מבין כיצד זה יתרום לדיון אני חושב שזה לא הוגן שאתה מכליל את ה"הם" שלך ולא מגלה מי שייך לקבוצה ומי לא. אני מנסה לתרום לדיון על ידי שאני מתנסה לתחום את הקבוצה הזו. אז מה אתה אומר? דני קרוון ויעקב אגם, או אחד מהם, שייכים ל"הם" או לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שהאומנות מתקיימת אך אינך יכול להגדירה בצורה חדה כתער כך גם המחנה. כל אחד יכול לזרוק שמות של אנשי המחנה שנקראים או נתפסים כאומנים, אמנים ומה שביניהם (עמוס עוז זה טוב) וכל אחד יתלבט לגבי חלק מהם. התרומה שלך לדיון תגדל אם תנסה להבין את התורה והמניעים של הקבוצה במקום לנסות לתחם אותה ברמת שם. מה גם שאג'נדה זזה, לא תמיד גלויה, ואנשים מצטרפים ועוזבים אותה. העולם מורכב אתה יודע. אני מדבר על מחנה השמאל שקיומו ושמו הונצחו בעשרות נאומים והצהרות של מנהגיו וכתבלביו. אפילו בשמה המסולף של העבודה. יש מחנה כזה. לא מבין על מה הוויכוח. עמדתם הפוליטית של קראוון או אגם איננה מוכרת או מעניינת. עמוס עוז זה טוב. הוא אמן ששם את עצמו מבחירה ומודעות בגזע השיח. על עמוס עוז אני מוכן להצביע ולהגיד הנה, האיש הזה (שיודע לכתוב) הוא אמן שמאלני. בוא נחזור לקבוצה. נציגות קבוצה שהחליטה להביא ראפר פלסטיני לאומני כדי לבצע שיר לאומני אנטישמי 1 של משורר פלסטיני ולהעניק פרסים לאנשים שזהותם פלסטינית ומתנגדים לקיומה של מדינה יהודית ובזים להמנונה וסמליה (אך מוכנים לקבל את נדיבותה במענקים כספיים תארים ופרסים). קיימת קבוצה מוגדרת במידה כזו או אחרת שהיתה שם. קבוצה שיוצרת עצומות לפיטורי רגב, שמסלפת את דיווח האירועים וחוגגת בהגינות בפייסבוק. יש מחנה לקבוצה או קבוצה למחנה ולשניהם קוראים השמאל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שי צנוע מהשר לענייני אושר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |