 |
זו התפתחות יותר מאוחרת של התאולוגיה היהדית והיא לא פחות ולא יותר מאשר האחזות נואשת בקצות הציפורניים לפני איבוד האמונה וה״נפילה״ אל האתאיזם. זה נכון שרגע לפני הנפילה מחזיקים הכי הכי חזק (וזה מסביר את הזרם הפונדמנטליסטי שרואים היום ביהדות) אבל אלה שממשיכים להאחז בציפורניים גם יפלו. זה עניין של זמן.
פעם, גם ביהדות, אלוהים היה גשמי לחלוטין. בעולם העתיק מעלליו של האל לא נחשבו מטאפורות אלא סיפורים על אלוהים בכבודו ובעצמו. מה הוא עשה, עם מי הוא דיבר ואיפה הוא היה. אלוהים גשמי, טיפש, כעסן, קטנוני, אינפנטיל שרוקע ברגלים, בורא, נעלב, פוקד, מתאכזב, בוכה בפינה, צורח, רוצח והורס. תינוק (אנושי) מגודל. דמות האל התנ״כי היא ה-Ass Hole הגדול שבשמים.
התבונה האנושית והתפתחות הידע הם אלה שאילצו את העולם האמוני לגרש את אלוהים מהעולם ולגלח ממנו את כל התארים. זאת משום שכל הקונספט של אל והשגחה אישית מנוגד לתבונה.
גלותו של האלוהים נובעת מרצונם הילדותי של אלה שמבינים את ערך (ותוכן) התבונה האנושית אבל בכל זאת רוצים גם וגם - גם תבונה וגם לשמר מסורת / אמונות הבל של קדמונים כי אלה עונים על סט של צרכים פסיכולוגיים שקשה (אך אפשר) למצוא להם תחליף בעולם ללא אלוהים. אז שוברים את היש ומחלקים אותו לשתי סובסטנציות. טריק ישן נושן של ה״דו חושב״. להחזיק הכי חזק שאפשר את הסתירות ולהגיד שהן בכלל אינן. בקיצור: רמיה עצמית.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש