|
||||
|
||||
אנשי האצ״ל תקפו את מטה הפלמ״ח ומקומות נוספים לא מעט פעמים לאורך כל היום. לכן הטענה שהם הצטוו לא לירות היא די חסרת משמעות. הם ירו, פעמים רבות. שלושה הרוגים אחרים באותו היום הם מיחידת אצ"ל שעזבה את מקומה בגבול חשה לתל־אביב, ובדרך תקפה מחסום של צה"ל. כאמור, אני מסתמך על ספר שכתב שלמה נקדימון [ויקיפדיה], תומך חרות (החל את דרכו העיתונאית בעיתון חרות. בזמן כתיבת הספר היה יועץ תקשורת של בגין). הספר נכתב בשנת 1978 וגדוש בעדויות של משתתפים בפרשה. באותה העת רבין היה אישיות פוליטית בכירה (כמו גם ידין ובמידה פחותה: אלון) ויש התייחסות לכך. מסביב לפלמ"חניקים היו הרבה צופים, הרבה מהם אנשי אצ"ל. אז כן, אם אין שם עדות זה כבר די תמוה. |
|
||||
|
||||
לא שאני מייחל לנפגעים בקרב אנשי ההגנה, אלא שיחס ההרוגים מוזר. אם אנשי האצ"ל ירו ותקפו כל כך הרבה, מדוע יחס ההרוגים היה 1:10 לרעתם? אולי התאור המילולי של אגרסיביות האצ"ל מוגזם מעט? ביחס לנקדימון, לא קראתי את ספרו, ואין לי בסיס לפקפק ביושרו של המחבר. אפילו הורדתי בתגובה זו את מספר הרוגי האצ"ל בתל-אביב מ-13 לפי מאמרו, ל-10 לפי גירסת הספר. אף אחד לא יכול לקחת מרבין את הזכות ההיסטורית שפיקד באופן ישיר על כוח שירה לעבר ניצולים מספינה בוערת. על כך אין מחלוקת. שנים מאוחר יותר, יטען שחייליו ירו מתוך שנאה, אבל הוא - ליבו נישבר. אם כך הכל בסדר. |
|
||||
|
||||
אני לא בקיא בפרטי הארוע. למה כוונתך שמסביב לאנשי הפלמ"ח היו הרבה אנשי אצ"ל? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |