בתשובה לאביר הקרנפים, 17/03/16 18:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושבת ש"אי ההקפדה" שאתה מייחס למקרא בנושא הדגש הקל היא למעשה אי הבנה שהניקוד בתנ"ך הוא הניקוד הטברני המקורי שעליו מבוסס ניקוד העברית החדשה (/בת זמננו / בת ימינו / הישראלית / ווטאבר) אך אינו זהה לה. בהקשר זה, מילים שבאות בהקשר זו אחרי זו נחשבות כמילה אחת לצורך העניין, כלומר אם המילה הראשונה מסתיימת בתנועה (הברה פתוחה) לא יבוא דגש קל בבגד כפת שבמילה אחריה. לדוגמה: "וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-רָחֵל בִּתּוֹ" לעומת "וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ" (בראשית כט). עם זאת הכלל הזה נשמר בכמה צירופים כבולים גם בימינו: אף על פי כֿן, כמו כֿן וכיו"ב. להרחבה באתר האקדמיה ללשון: http://hebrew-academy.org.il/2012/06/06/%D7%91%D6%BC... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! למדתי משהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שאת מתארת אמנם תקף במקרא, אך לא בכל מקרה; גם כאשר מלה מסתיימת בהברה פתוחה, יהיה דגש אם המלה אינה "מחוברת" לבאה אחריה מבחינת התפישה הפרשנית של אלה שקיבעו את הענין. הדבר בא לידי בטוי בטעמי המקרא. טעמי המקרא מתחלקים לטעמים מחברים (המכונים "משרתים") ולטעמים מפסיקים ("קיסרים", "מלכים" וכו'). כאשר מלה שיש בה טעם מפסיק מסתיימת בהברה פתוחה, בדרך כלל יהיה דגש במלה הבאה אם היא מתחילה בבג"ד כפ"ת. אם הטעם הוא מחבר, לא יהיה דגש. אגב, גם בעברית המודרנית המוקדמת נשמר הכלל הזה וניתן לראות דוגמאות לכך בשירה המנוקדת של ביאליק ודומיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שתיארתי לא היה כל מקרה, שים לב שכתבתי "מילים שבאות בהקשר" (ולא סתם מילים הבאות ברצף / זו אחר זו). ניסיתי לתת הסבר כללי מצומצם מבלי להיכנס להסבר על טעמי המקרא, בפרט שהמידע המורחב מופיע בהסבר האקדמיה ללשון שקישרתי בסוף דבריי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |