בתשובה לארז לנדוור, 27/02/16 12:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כל איזכור של הרוק מסן פרנסיסקו ללא פרנק זאפה ואימהות ההמצאה יהיה חלקי ולקוי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הם לא היו מלוס אנג'לס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. הסגנון היחודי שלהם דווקא מתאים יותר לסן פרנסיסקו והם עוד דוגמא יוצאת דופן ללוס אנג'לס. מה שמזכיר לי את סטילי דן כעוד דוגמא אופיינית לL.A. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וקינג קרימזון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
? אנגלים. כמו כמעט כל מפלצות התהילה של שנות הששים והשבעים. מה שכן, מהשיטוטים ברשת בעקבות הפתיל הזה למדתי שאותו איאן מקדונלד Ian_McDonald_(musician) [Wikipedia] ממייסדי קינג קרימזון שניגן את החליל הנהדר ב"I talk to the wind" ייסד להפתעתי גם את "Foreiner" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כל פעם מופתע מחדש מלהקות שהייתי בטוח שהן אמריקאיות ואז הכל מתגלה כשקר ענק והן בריטיות!! גם הפרט טריויה שציינת בהחלט מעניין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. גם בריאן אינו. הכי מצחיקות הסטונס ולד זפלין, שהן יותר אמריקאיות מאמריקאיות, alas מקימיהן בריטים. רגע, יש לי יותר טוב- אוזי אוסבורן. ירדן, איך אומרים alas בעברית? גוגל טרנסלייט הציע אבוי, ואללי באפשרויות המשנה. "אך אללי" נשמע לי יותר קרוב מ"אך אבוי" למשמעות המקורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כעיקרון התת ז'אנר היחידי ברוק שבארה"ב עשו יותר טוב מכולם והמקוריות צמחה שם זה הגראנג'? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב מאוד. הוא רך יותר מ''אך אללי''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדשא יונה, אויה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מביך, אבל) אפשר הסבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(מה שמביך באמת זה שבורות כזאת כבר לא מביכה אותי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו עם גוגל: pigeons on the grass alas. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה יוצא לי לחשוב ''אויה'' לעתים מזומנות כשאני רואה איך המיינות השתלטו על אוכלוסיית המנקרות בדשא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלאס, לא מאיימים על יונה בדשא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככלל, להקות הפלישה הבריטית התייחסו לבלוז האמריקאי השורשי והמחוספס הרבה יותר בקנאות מאשר האמריקאים עצמם, שהושפעו מהבלוז בעקיפין, דרך התיווך של האר אנד בי ה''מולבן''. בשביל הסטונז, התקליטים הישנים של רוברט ג'ונסון והאולין וולף היו כמו תנ''ך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהרולינג סטונס ניגנו לראשונה בסצנת הבלוז של שיקגו הופתעו מהם לטובה - צעירים לבנים, אפילו לא אמריקאים, מנגנים מוזיקה מבוססת בלוז ויש להם את זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בשביל אריק קלפטון, עוד בריטי מדופלם, ואיש בלוז יותר מובהק מהסטונז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפומפוזיות של לד זפלין דווקא מתאימה יותר לרוק הבריטי של אותו זמן. לא במקרה המגזין רולינג סטון הסתייג מהם במשך יותר מחצי עשור. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |