בתשובה לשוקי שמאל, 21/02/16 17:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הפוליטיקה האמריקאית השתנתה באופן מאד חד מאז שנות השלושים. היום זה לא המצב. היום מצב בו יש ועדה חלוקה לגבי המועמד לנשיאות הוא מצב של מפלגה מתאבדת, לכן אף מועמד לנשיאות לא זכה אם הוא קיבל את מועמדותו בעקבות ועדה מתווכת מאז רוזוולט, ולכן לא היתה אף ועדה מתווכת מאז 1952. הרפובליקאים יודעים את זה. הדמוקרטים יודעים את זה. ולכן גם הרפובליקאים וגם הדמוקרטים יודעים את חוקי המשחק ומשחקים בהתאם. אם הנהלת המפלגה (הדמוקרטית או הרפובליקאית) תנסה להצביע בניגוד להחלטה בפריימריז היא תפסיד את הבחירות. לכן היא לא עשתה את זה מעולם (=קריא, במהלך קיומה של מערכת הבחירות השישית) ולכן היא גם לא תעשה את זה בקרוב. לא היה שום חשש אפילו לא לשניה שאדוארס יכריע מי המועמד. צריך להבין שלקלינטון (ובטח לא לאדוארדס) לא היה באמת מינוף. אם היא היתה מחליטה לשבור את הכלים, גם אם היא היתה זוכה במועמדות היא היתה מפסידה בוודאות לא רק את הנשיאות אלא גם את הכסא בסנט, את הקריירה הפוליטית שלה, את השם הטוב שלה והורסת למפלגה שלה את הסיכויים להגיע לשלטון. ובמקרה הסביר יותר, היא גם היתה מפסידה את המועמדות (וגם את כל השאר). תמיכה באובאמה היתה האפשרות היחידה שנותרה לה, וזה מה שהיא עשתה. המינוי למזכירת החוץ היה הרבה אחרי זה ולא קשור ישירות לתמיכה של הצירים שלה בו בועידה (כאמור, לא היתה לה אפשרות אחרת). יש הבדל גדול בין שיטת שלטון נשיאותית (כמו בארה"ב) לבין שיטה פרלמנטרית - בשיטה נשיאותית סחר הסוסים נראה אחרת לגמרי - שרים הם הרבה פעמים לא פוליטיקאים, וכשכן הם אנשים שמקורבים לנשיא... פספסת את הסיפור של 1964. בבחירות פנימיות כל מועמד מייצג מחנה בתוך המפלגה, בבחירות הארציות הוא צריך להצליח לשכנע את הציבור שהוא מייצג את כל המחנות במפלגה (וגם כמה מחנות מחוץ למפלגה). החשש של ג'ונסון לא היה מאי הבחרות בועדה אלא מפיצול שיגרום לאי הבחרות בבחירות עצמן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טעיתי בכך שלא הבחנתי בכך שכאשר הפריימריז אינם מצליחים ליצור פער מכריע בין המועמד המוביל לדולקים אחריו (וזהו מצב שכיח בהחלט), סחר הסוסים בעניין בחירת המועמד נעשה לפני שמתכנסת ועידת הצירים המפלגתית הרשמית ולא במהלכה. ונראה מאור ציון/האייל האלמוני חוגגים זאת לאורך כל הפתיל. מלבד זאת, באמת אין לי מושג מה מטריד את מנוחתך/כם. באשר לועידה הדמוקרטית ב-1964 ובכלל כל הועידות, אמרתי בדיוק מה שהסברת. למועמד וואלאס נציגם של הדמוקראטים הדרומיים הגזעניים לא היה סיכוי מול ברית הצפון-דרום של ג'ונסון-המפרי (היו לו פחות מרבע ממספר הצירים). בכל זאת הצמד הדמו-ליברלי הזה נאלץ לעשות צעדים ממש ממש נבזים ולא הגונים כלפי בוחריהם השחורים. עד היום לא ברור בדיוק כמה עלתה לארה"ב עניין ה"פשרה" בעניין הייצוג של מיסיסיפי. וכל זאת קרה בגלל שהשניים חששו מתגובתם האלקטורלית של הגזענים הדרומיים בבחירות הנשיאותיות עצמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב-1980 רונאלד ריגן שנבחר כמועמד הרפובליקני לנשיאות רצה שג'ראלד פורד ירוץ איתו כסגן נשיא. פורד שקל בחיוב את ההצעה שכמעט התממשה למרות שהוא לא סבל את ריגן בגלל שלטענתו ריגן חיבל והרס לפורד את הסיכוי להיבחר לנשיאות ב-1976 קארטר. פורד גם חשב שבהענות להצעה הוא יצליח למחוק את התדמית שהיתה לו "כנשיא בטעות", מאחר שהוא התמנה לנשיא בגלל רצף ארועים שהתחילו בהתפטרות ואישום סגן הנשיא אגניו (פרשת מס ושוחד) ושיאם היה הסילוק של ניקסון מכס הנשיאות. פורד רצה לריגן יתן לו מגוון סמכויות בתור סגן נשיא, ואפילו דיבר במונחים של נשיאות משותפת. אבל אז פורד העלה את הבעיה שהנשיא וסגנו לא יכולים להיות מאותה מדינה (קליםפורניה במקר הזה). דיק צ'ייני (לימים VICE, סגנו של בוש הבן) שהיה מאנשי פורד, פטר את הבעיה כלא משמעותית. לבסוף כידוע ריגן בחר דווקא בג'ורג בוש האב (שבכלל, ברשימת המועמדים הוא צוין כבעל משקך אינטלקטואלי קל ולא רציני). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |