 |
" הרשו לי להציע תשובה לשאלה למה צריך ולהקדיש את שארית דבריי לניסיון להבין מה נובע מן התשובה הזאת. מדעי הרוח הם גישה פרטיקולרית לידע, גישה שיש לה תוקף וערך לא פחות מן המדעים האמפיריים והמדוייקים, שמדעי הרוח מנסים להוותם לחקות. הייחוד במדעי הרוח ובעצם במדעי הרוח והחברה, מה שמכונה מדעי האדם, les sciences de l'homme אינו בכך שהם מלמדים אותנו להטיל ספק. כל המדעים הנלמדים באוניברסיטה מבוססים על הטלת ספק שיטתית. מדעי האדם עוסקים בדרך שבה חברה אנושית מייצרת משמעות: איך בני אדם בחברות מכוננים עולם מציאות באמצעות רעיונות, אמונות, מנגנוני חברות וכללי התנהגות; איך הם קובעים מה יפה ומה מכוער, מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה רע. מדעי האדם עוסקים בדרכים שבהן בני אדם מתארגנים לאגודות—פוליטיות, דתיות, חברתיות ואינטלקטואליות. את העקרונות הללו אי אפשר להבין מעקרונות ראשוניים לוגיים או מחוקים מדעיים. אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו, הרי זה שחברה אנושית אינה פועלת על פי חוקים קבועים הניתנים לניסוח אחת ולתמיד. היא מלמדת אותנו שהצופים—אנחנו—רואים אחרת את העולם ושראייתם, כמו במכניקת הקוואנטים, מייצרת משמעות תלויית-צופה. מדעי האדם עוסקים בה בעת בהתבוננות, בקריאה ובקריאה מחדש של המציאות האנושית—וזאת לא כמשקיפים מן הצד וכמודדים, אלא כצופים-משתתפים.
היכולת הזאת, לעסוק ברפלקסיה שיטתית על העולם האנושי, בחשיבה מחדש על העבר, בהבנה של המנגנונים האינטלקטואליים, האסתטיים והחברתיים המפעילים אותנו, היא התועלת המרכזית שמביאים מדעי האדם. חברה המאמינה בחופש, בביקורת עצמית, בהבנת תהליכים תרבותיים ארוכי טווח, באיתגור המובן מאליו החברתי, זקוקה למדעי האדם. חברה טוטאליטרית יכולה לייצר מדעים אמפיריים ומדוייקים ברמה גבוהה מאד—חשבו על ברה"מ—היא יכולה אפילו לייצר אמנות מרשימה. היא אינה יכולה לייצר מדעי אדם ראויים לשמם. זה לא מקרה.
ואין זה מקרה שהתהליך הרפלקסיבי שמעודדים ומקיימים מדעי האדם מעורר חשש ומחלוקת. כל מערכת שילטונית מבקשת להנציח את עצמה. היא מעדיפה להגדיר תוכן ערכי, תרבותי ואסתטי נתון כנמל המבטחים, כמסד נתונים, שאותו יש לקדש ולשנן ושממנו אין להפליג. האתגור המתמשך של אמיתות מקובלות, הטבוע בעצם מהותם של מדעי האדם—אני מבקש להזכיר שרגע מהפכני בתולדות המערב מתחולל כאשר החכמה כמסד נתונים קבוע, "סופיה", מוגדרת מחדש כתהליך, אהבת החכמה או "פילו-סופיה"—האתגור הפילו-סופי מעורר תמיד חשש. חברה דינמית, חברה המבקשת לעודד תהליכי רפלקסיה המאפשרים ביקורת עצמית—ערכית, תרבותית וחברתית—יודעת להתגבר על החשש הזה."
אביעד קליינברג מנתח את המצב הקיים ומציע פיתרון.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש