|
||||
|
||||
אה, בנוגע לאיכות המוזיקלית נטו של דיוויד בואי, בוא נפתח את זה. אני לא מרגיש מוסמך, כי כל מה שאני מכיר ממנו הוא את הלהיטים, ורק אלבום אחד שנחשב מופתי - Low. אם זה שווה משהו, אף אחד מהלהיטים לא טוב במיוחד בעיני, וגם החלק הראשון של האלבום לא, וגם החלק השני (באופן שונה לחלוטין) לא. על כולם אני יכול להאמין שהם היו פורצי דרך, אבל במבחן הזמן אני לא שומע בהם שום ייחוד, ושום איכות מוזיקלית גדולה. את חוסר הייחוד אפשר לתרץ באפקט שייקספיר (מחזאי גרוע, כידוע, כל מה שהוא כתב הוא קלישאות). אבל לא חסרים מוזיקאים פורצי דרך שניצבים גאים וייחודיים לצד, או מעל, כל המושפעים מהם. (הערת שוליים על Low: הסיבה שקניתי את הדיסק היתה ששמעתי פעם שפיליפ גלאס, שאני אוהב עד עמקי נשמתי חלק מיצירתו, כתב את "סימפוניה נמוכה" לפי נושאים מהאלבום הזה. סיקרן אותי מאוד, אז קניתי את שני הדיסקים. חרשתי את של בואי, כאמור נשארתי שווה נפש, ואז שמתי את גלאס. שוד ושבר. יצירה מגעילה, מחפירה ובזויה.) רק לשם השוואה, לא מזמן נתקלתי, בזכות בן שלו (איך לא), בשיר שהרבה יותר מבואי (עד כמה שהוא מוכר לי) נשמע לי כמו מוזיקה מכוכב אחר. לפי שלו, בזמן אמת - 1974 - השיר הזה טיגן למאזיניו את המוח. ארבעים שנה אחרי, הוא מטגן גם לי. לחידה היא לי למה ברדיו הישראלי הוא לא להיט נצח. כוונתי להעיר הזו אינה גדולה דיה לשנינו. |
|
||||
|
||||
דרך בן שלו היית צריך להכיר כשהוא היה לך כאן באתר? שים לב למקום 257 בתגובה 530291 . |
|
||||
|
||||
תודה, אבל סלח לחולשתי, ב-256 נשברתי. |
|
||||
|
||||
טוב, בהנחה שאתה מדבר על הלהיטים משנות השמונים, אתה מצוי בדגימת חסר משמעותית. קח פעם 45 דקות ותקשיב לאלבום "זיגי סטארדסט". כאלבום, לא כאסופת שירים. ואל תצפה למוזיקה מעולם אחר. אבל בהחלט למוזיקת רוק :-) |
|
||||
|
||||
לא הייתי מעז לדבר על סמך שנות השמונים בלבד. אני מדבר גם על הלהיטים משנות השבעים - ספייס אודיטי, סטאר מן, פראית היא הרוח (לגמרי לא בנאלי, אבל לא יכול להגיד שמפיל), וגם זיגי ניגן בגיטרה. בסדר, אשתדל להקשיב לאלבום מתישהו. |
|
||||
|
||||
ספייס אודיטי רשמית יצא בשנות השישים, אבל זה ניטפוק. אשמח לשמוע את דעתך על האלבום כולו (והרי אם יש עשור שמבקש שיפוט של מוזיקת רוק על פי אלבומים שלמים ולא על פי להיטים, אלה שנות השבעים). |
|
||||
|
||||
מה שהפונז אמר. מעולם לא התלהבתי מאלבומי ברלין המוערכים אמנותית של בואי. זיגי סטארדסט הוא אלבום המופת שלו (טוב, לא רק בעיני), ואחריו לטעמי Scary Monsters. בנוסף עומדים בפני עצמם השירים life on mars? ו Time |
|
||||
|
||||
והביצוע שלו לWild is the wind צריך להיכנס לשיפוטו הווקאלי של ירדן גם כן. (ירדן - אם במקרה קלוש ובהסתברות נמוכה לא שמעת את הביצוע הזה - זה הזמן). |
|
||||
|
||||
גם בועז כהן כתב עליו. |
|
||||
|
||||
אני שמח לקלוע לדעתם של גדולים. |
|
||||
|
||||
אני מנחש שלא נכנסת לקישור ששמתי ל Time, אחרת כבר היה לך מה להגיד... |
|
||||
|
||||
קליעה נאה. הסביבה היומיומית שלי מאותגרת סאונד, אולי מתישהו בשעות הערב אשלים את החסר. |
|
||||
|
||||
באסה, כל כך מהר. אלו היו טייק 1 ו 3 של אותה מצלמה מההופעה הזו |
|
||||
|
||||
תודה ענקית על הקישור. כל כך אהבתי את השיר הזה ולא היה לי מושג מה שמו ומי המבצע. |
|
||||
|
||||
נישמע כגירסת כיסוי של אבבא לשיר של קורט וייל |
|
||||
|
||||
אמרת "איכות המוזיקלית נטו" וכבר סגרת את הדלת על דייויד בואי. ברור שרבים יחלקו עליך כאן (למשל מבקר בריטי הפותח וסוגר את רשימת מאה השירים הגדולים שלו עם דייויד בואי http://www.telegraph.co.uk/culture/music/11621427/be... ). אחד מאיפיוניו העיקריים של בואי הוא במילה stagecraft. בואי התעניין בעיצוב, באופנה, בתיאטרון, בריקוד, בדימויים, בתלבושות וכל מה שאנו כוללים במושג אומנות הבמה של הזמרים הגדולים ושאינו מוזיקה נטו. כאשר בואי התחיל, האמנים הפרועים של הפופ והרוק (החיפושיות, האבנים המתגלגלות ואלביס פרסלי האב המייסד) התפרעו על הבמה בשער ארוך או בתנועות אגן יבוא משחורי ארה"ב, אבל בעיקרון כולם לבשו חליפות שני חלקים. ואז בא בואי עם התלבושות המטורפות שלו, עם הדימויים והפרסונות המתחלפים והאנדרוגניים ועם משחק המסכות הבלתי פוסק ושינה לתמיד את מה שאנו מצפים לקבל מאמני הבמה של הפופ והרוק. לא לחינם מקשרים את שמו עם הז'אנרים ארט רוק וגלאם רוק. הוא די התחיל אותם. מעבר לכך, הוא הצטיין במגוון אדיר של יכולות וסגנונות אמנותיים שיצרו רושם חזק מאוד של עושר ומגוון חיצוני הבא לפצות על יכולת קולית ומוזיקלית בינונית ועל אישיות די מרוחקת ומנותקת. מילות השירים שלו באמת נשמעים כקלישאות שאין להן בסיס אמיתי ותואמות את ההרגשה שלפנינו אדם המתקשה בקשרים בינ-אנושיים בכלל ועל אחת כמה וכמה ביצירת קשר אנושי עם הקהל שלו. וכעת בא הרגע שבו צריך להציץ מתחת לכל המעטה האקסנטרי והמרהיב של אמן הפופ-רוק המרוחק ביותר שאפשר מן הקהל שלו, ואז מבחינים שהשירים שלו, על אף השונות והמגוון האדירים, כולם בעצם יפים ופשוטים. בואי לא היה נגן גאון, אבל נגינתו בגיטרה ובסקסופון ויכולתו הקולית שירתו היטב ובלי להחסיר את השירים שלו. גם המילים שבמבט ראשון נראות סתמיות וקלישאיות, בעצם מדברות על דברים די עמוקים ויסודיים של כל אדם בחברת ההמונים הצרכנית והטכנולוגית שלנו. אתה חייב לזקוף לזכותו את העובדה שללא שיאים של המונים מעריצים ולהיטים שוברי קופות, בואי צבר לעצמו רשימה די יפה של שירים שכולנו זוכרים: Space Oddity, Starman, Life on Mars? Ziggy Stardust, Alabama Song, Ashes to Ashes, Wild Is the Wind, Changes, Let's Dance. וכאשר באים לסכם את האמן הזה, חייבים לומר לזכותו שלא כל שיריו הם יצירות בלתי נשכחות,אבל קשה מאד למצוא שיר של בואי שהוא פשוט ממש רע.
|
|
||||
|
||||
פתאום זכיתי לשמוע שוב עוד דבר שפוצץ את המוח והיה די קרוב ברוחו ל"העיר הזו" אני מדבר על sat in your lap של קייט בוש הענקית |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |