בתשובה למאור ציון, 10/02/16 14:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אשאל את זה ככה, רפי- כמה רחוק צריך להגיע בדיונים כדי שלא תרדוף אחרינו עם סיפורי קיפוח הימין, יהיו אמת ככל שיהיו? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איפה ראית שכתבתי משהו על "קיפוח הימין"?! אין לי מושג אם יעקב אורי או גיורא גודיק שרו "שתי גדות לירדן" או "שיר לשלום" בגרון ניחר. אתה רואה צל הרים כהרים. סה"כ תיקנתי טעות נפוצה שלפיה האיסור על הופעת "חיפושיות הקצב" נבע מ"השפעתם הרעה על הנוער", בעוד בפועל הוא נבע מסכסוך מסחרי רגיל של האמרגנים, שאחד מהם ניצל את קשריו לממסד כדי לחבל בפעילותו של השני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אולי. יכול להיות שזה היה שילוב של שני הדברים. ב. סימוכין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיפור קצת יותר מורכב, וכנראה שלאבא של שריד אין ממש קשר (מקור). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסימוכין הוא הסרט התיעודי "מחכים לגודיק" על גיורא גודיק. לדעתי הוא לא ברשת (במלואו) אבל אתה יכול לחפש. הסיפור בגדול: גודיק התעצבן על זה שאמרגן מתחרה (יעקב אורי) מביא אותם לארץ, והשתמש בקשריו עם חברי הכנסת של מפא"י (היום היו קוראים לזה "לובינג") כדי לשכנע אותם שלביטלס יש השפעה חינוכית רעה על הנוער ושאסור לאשר להם לבוא לארץ. סה טו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רצוי שתקרא את הקישור שהביא האלמוני. ראשית כל, יעקב שריד [ויקיפדיה] (הוא החליף את שם המשפחה לאחר השואה ולא נקרא כבר שניידר) היה מנכ"ל משרד החינוך בשנים 1967-1970. הכתבה עוסקת בפרוטוקולי הוועדה הבינמשרדית לאישור הבאת אמנים מחו"ל (כן, זה לא היה מנכ"ל משרד החינוך) ובשאר הנסיבות. אז לא, זה לא היה סתם ריב אמרגנים (או אימפרסרים, כמו שקראו להם אז). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם, כדבריך בתגובה זאת, גודיק הצליח "לשכנע אותם [פוליטרוקים של מפאי, שכ"ג] שלביטלס יש השפעה חינוכית רעה על הנוער ושאסור לאשר להם לבוא לארץ, הרי שב-תגובה 673451 שיקרת, כהרגלך, אבל מה לא עושים כדי ללכלך עוד קצת על האבא של ועל המפא"יניקים הוותיקים ההם? גם אם עבור גודיק זה היה רק תירוץ, מדבריך שלך עולה שהש"צים ההם היו אולי טיפשים אבל לא נוכלים, כך שללא ספק היו עדיפים על פני מחליפיהם המודרניים שכאנשי אשכולות אמיתיים הם מתהדרים בשתי התכונות האלה יחד. כפיים! מה שנכון, באותם ימים הרעיון שועדה ציבורית קובעת אם יש או אין ערך אומנותי ללהקה או זמר היה רעיון שהתקבל על דעת הציבור. מאחר והקצבת מט"ח לאומנים מחו"ל היתה מוגבלת, לא היה מנוס מהפעלת שיקולים מהסוג הזה, וכמובן שהפוליטיקאים לא חשבו שיש צורך להתייעץ באנשי מקצוע לפני שפסקו את מה שפסקו (אין ללהקה כל ערך אומנותי והיא עלולה לקלקל את הנוער. סוקרטס בטח חייך שם, למעלה). לזכותם אפשר רק להגיד שבאותם ימים הביטלס באמת לא היו מאד מפורסמים בארץ וההחלטה עברה בלי לעורר הרבה גלים מלבד בסביבתו הקרובה של גודיק, אני משער. אם היו מנסים לבטל הופעה של קליף ריצ'רד או אלביס פרסלי באותם ימים, זה היה מתקבל בהרבה פחות הבנה. סה ט'רי. ____________ אני לא אומר שתרבות "אנשי שלומנו" לא היתה קימת באותם ימים, אני מסתמך רק על מה שאתה עצמך כתבת בשתי ההודעות. אלא שבניגוד להסדרים שלטוניים כמו זה המתואר כאן שהשתנו לטובה עד כדי כך שהיום הצעירים מתקשים להבין איך כל זה התרחש בלי מחאה ציבורית עזה, התרבות של מינויים פוליטיים ויד-רוחצת-יד ל"אנשי שלומנו" החדשים רק התדרדרה מאז למקומות גרועים עוד יותר. השאלה הרטורית המפורסמת "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים"? שנענתה, כזכור, ב"כן!!!!!!!!!!!!1" רועם במרכז הליכוד מראה שאפשר לעשות הכל גם מראש המקפצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתה מחאה ציבורית. במעריב, לדוגמה, התפלאו איך חברי הוועדה מעלים על דעתם לשקול שנית את הבקשה. לעומת זאת, לאחר דחיית הבקשה בשנית, כתב יו"ר ועדת האימפרסרים בישראל מכתב מחאה זועם (וגם ח"כ אורי אבנרי מחה). מעבר לכך, קליף ריצ'רדס אמנם הופיע בארץ, אולם מסעו בארץ לווה בה"מאניה" וזו גרמה לכך שבקשתו של ג'וני האלידיי להופיע בארץ נדחתה. המאניה הזו לא הועילה גם לחיפושיות הקצב1. בכך בהחלט אפשר לטעון שגודיק הצליח לשכנע את הוועדה: הוא הרי הביא את קליף ריצ'רד. 1 בהחלטת הוועדה הראשונה שדחתה אותם קוראים להם לפחות "ביטלס". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממדיה של המחאה הציבורית היו מינוריים מאד (סטודנט לשעבר, ידע אישי). ומי זה קליף ריצ'רדס? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרוב של מארק ריצ'ארדס שפיתח אובססיה ללוף של ריכרד לוי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, כנראה הניימדרופינג הטעה אותי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |