 |
הפטנט של תלמידי חכמים שנסמכים על שולחן הקהילה היה לדעתי מצומצם לאורך הדורות. רק בשלושים השנים האחרונות הוא השתכלל כל כך.
התנאים עבדו קשה לפרנסתם ולא נראה לי שהקהילה תמכה בהם פיננסית:
הלל הזקן (מתוך אישים בלמוד, מאת עדין שטיינזלץ, האוניברסיטה המשודרת)
הלל הגיע לארץ ישראל לא כדמות מלכותית, אלא כאדם חסר כל. אמנם היה לו אח בבבל שהיה עשיר מופלג, אך הלל לא רצה ליהנות מרכוש זה והעדיף לחיות חיי עוני בארץ ישראל. הלל נאלץ להתפרנס מן המלאכה הפשוטה ביותר של חטיבת עצים, בין השאר משום שיכול היה לעסוק בה רק מחצית היום, ולשייר את חלקו השני של היום ללימוד תורה. יתר על כן, בתי המדרש של אותם זמנים היו מוסדות סגורים למחצה, שגבו דמי כניסה (בין השאר מתוך כוונה למנוע כניסת אנשים שאינם רציניים לבית המדרש), ומהכנסתו הזעומה בין כה וכה , הוצרך הלל להפריש חלק ניכר כדי לשלם לשומר בית המדרש.
רבן יוחנן בן זכאי היה סוחר: 40 שנה עסק בפרקמטיא, 40 שנה למד, 40 שנה לימד (תלמוד בבלי ראש השנה דף ל"א).
רבי יהושע היה לוי משורר בבית המקדש השני אבל הזמרה לא הספיקה לפרנסתו ועבד בעבודות כפיים מזדמנות וכפחמי (או נפח).
רבי עקיבא איש צנוע היה רועה בין הרועים את עדרי כלבא שבוע עד שנתו הארבעים.
אני חושב שרבי יהודה הנשיא (שהיה מאוווד עשיר) הוא המקרה הראשון שמוזכר שתמך בלומדי תורה עניים.
אבל בישיבות בבבל במאה השלישית למדו אלפי תלמידים ולאמורים כבר סידרו פרנסה בישיבות או בתור עובדי עיריה. אני לא יודע עד כמה התלמידים הרגילים נתמכו על ידי הקהילה. יש סיפורים אנקדוטליים אבל לא ברור עד כמה זו היתה תופעה נפוצה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש