 |
מזה 3 שבועות לערך שמתחוללת "אינתיפדת ירושלים" – סכינאות של צעירים פלסטיניים המתנהלת תחת סיסמת הקרב "אל-אקצה בסכנה". נתניהו וכל המסבירנים האחרים נשבעים השכם והערב שאין בכוונת הממשלה לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית, ולכן אין עילה לאינתיפדה, ואף מתפלאים שהפלסטינים (וגם מדינות רבות ברחבי העולם) ממאנים להבין זאת וממשיכים לדבוק בטענה שישראל רוצה להשתלט על הר-הבית.
אמנם יש שמץ אמת בטענה שישראל מפירה את הסטטוס-קוו – התגברות עליית קיצוניים, ובפרט שרים וחכי"ם להר-הבית, אבל לא כאן קבור הכלב.
האמת הקובעת כאן אינה זו העובדתית, אלא המשוואה שקיימת אצל הפלסטינים: אל-אקצה הוא כל פלסטין, הוא מסמל את פלסטין כולה. לדידם של הפלסטינים הגנה על אל-אקצה פירושה הגנה על כל פלסטין הכבושה. וניתן רק לתמוה כיצד לא ברור לנו הסמל הזה שלהם בשעה שאצלנו מתקיימת המשוואה: ציון שווה ירושלים שווה כל ארץ ישראל (ראה "התקווה").
ולכן ברור גם מדוע הסיסמה "אל-אקצה בסכנה" מעוררת את הצעירים הפלסטיניים. הרי בעידננו אין קוראים מצעים ופמפלטים מסובכים, אנחנו חיים בעידן "כלכלת הסמלים", ומבחינת הצעירים כל הסכסוך הישראלי-הפלסטיני המורכב הופך לפשוט ומובן כשהוא מתמצה בסמל של אל-אקצה; בעיית הזהות הכפולה (אצל ערביי ישראל) וחוויית החיים הכאוטיים אצל הפלסטינים בכללם מתבהרת פתאום לאורו של הסמל הזה – והכול נעשה פשוט ואף ניתן לפתרון באמצעות סמל ערבי עתיק יומין אחר, הסכין.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש